"היחסים שלי עם ישראל הפכו לסיפור אהבה מלא תשוקה, זה כבוד וחוייה מאוד מיוחדת עבורי לחזור לישראל", אומר פול אנקה, שיחזור לישראל בנובמבר 2011 בפעם השלישית תוך שנתיים לצמד נוסף של הופעות.
"בראש ובראשונה אני מוזיקאי, בדרן, וישראל היא מקום שמפגין הרבה מאוד חום כלפי, כי לא ביקרתי כאן או במדינות אחרות עד שלב מאוחר בקריירה שלי. וכשלבסוף הגעתי לכאן וראיתי את החמלה של האנשים והבנתי את מידת הקבלה והכנות שהם הרגישו, לא רק כלפי היצירה שלי, אלא בכלל כלפי יצירה שהם הרגישו כאותנטית, ישראל הפכה להיות חשובה עבורי".
"יש לי הבנה נרחבת במה שקורה בישראל מבחינה פוליטית"
"ישראל זו מדינה שאנחנו מכירים את סיפור ההישרדות שלה. אנחנו מכירים את החוזק המדהים של העם הישראלי, ואני מעדיך את זה. אני מעריך את היושרה שלהם, אני מעריך את הגישה הישירה שלהם להרבה דברים. כאמן, ככה אני שופט. אני לא פוליטיקאי, אני לא אוהב פוליטיקה. יש לי פילוסופיה ברורה בנוגע לפוליטיקאים מסביב לעולם".
-עד כמה אתה מודע למה שקורה בישראל?
"יש לי מודעות. לא כמו המודעות שלי למה שקורה שעולם, כאזרח העולם. אני קורא הרבה. יש לי הרבה חברים בישראל ומישראל, שאני פוגש. אז יש לי הבנה נרחבת בנוגע לדינאמיקה של מה שקורה בישראל מבחינה פוליטית. אני מסיר את הכובע שלי בפני שר האוצר שלכם, שעושה עבודה מצוינת, אני מכיר את פרשיות המין שלכם. אז כן, אני מבין את זה, אתה חייב להיות מעודכן בכל הרמות".
-אמרת שאתה תמיד מופיע בתנאים שלך - תמיד? בכל 50 שנות הקריירה?
"לא, לא. בהתחלה, כשאתה מתחיל, כשמוזיקת הפופ עוד היתה בחיתוליה, נאלצת לסבול מהתנאים מהם סובלים כל האנשים בעבודה חדשה. כשעוד אין לך את גוף העבודות ועוד אין לך את התנופה של הדברים שעשית בעבר - אתה נתון לחסדם של אחרים. עד שאתה נהיה אדון לעצמך בעסק הזה או בכל תעשיה אחרת - אתה לא מצליח לפרוח כפי שאתה אמור, או להגשים את עצמך. אז בתור ילד, שמחתי לעבוד. הרווחתי 300 דולר בשבוע, לא יכולתי לדרוש שום דבר. כי לאף אחד באותה תקופה לא היתה הבנה כלשהי של מה שקורה בתעשייה שלנו".
-היית צעיר כאשר כתבת את "My Way", שיר שמסכם חיים, איך?
"הייתי בן 27. ככותב, להבדיל מפול אנקה האמן, חייתי והתבוננתי הרבה. עד גיל 27 חייתי חיים מלאים מאוד, טיילתי בכל העולם, ואז ספגתי הרבה כיוצר, ויכולתי לבטא את מה שידעתי על האיש הזה, פרנק סינטרה. הסיפור החל כשביקרתי אותו במיאמי. סינטרה סיפר לי שהוא פורש מהעסק. אתם מבינים את ההשפעה התרבותית שהיתה לו על העולם. והתרגשתי מאוד שהאיש הזה השפיע על כל כך מאיתנו, הרבה לפני שהרוק הגיע, הביטלס וכו'. עזבתי אותו בתחושה שהוא פורש ונסעתי לניו יורק".
"חשבתי, איך פרנק סינטרה היה כותב את השיר הזה. ואז התחלתי עם 'ועכשיו הסוף קרוב, אני ניצב מול המערכה האחרונה'. זה בא מבפנים, אולי חלקית מהחיים שלי וחלק ניכר ממה שראיתי אצלו. וגם מקריאה, ממושגים של 'אני' ו'הדור שלי', אתם יודעים דור שנות ה-60'. אז הכל התחבר והתהליך היצירתי, אתם יודעים, הוא משהו שמתרחש בראש. אז כשאתה אומר 'גיל 27' זה נשמע צעיר, אבל זה לא. לפני כן כתבתי את 'היום הארוך ביותר' לסרט, כך שחושי הכתיבה שלי תמיד עבדו".
-מי היתה "דיאנה"?
"מישהי שהיתה מבוגרת ממני ב-3-4 שנים, שצפיתי בה מבחינה חברתית בעיירה שבה גדלתי. הייתי מאוהב בה אבל היא לא התייחסה אלי. כתבתי את השיר, וכשהגעתי לניו יורק והוחתמתי על החוזה שלי, החיים שלי השתנו, נהייתי 'ענק', ואז חזרתי לקנדה והיא נהייתה מעוניינת. אבל זה היה מאוחק מדי, כי כבר פגשתי בנות באיטליה, יפן וצרפת, התחלתי לפרוח כגבר צעיר, ועם הניסיון, כמו שאתם יודעים, אתה מסתכל על משהו יום אחד, וחוזר למחרת וזה מאוחר מדי, הדברים משתנים. כך שמעולם לא היתה בינינו אינטימיות והמשכתי בחיי".
-מהו בעיניך שיא הקריירה שלך?
"קשה לי לבחור נקודה אחת כי אני לא מתחרט על כלום. אפשר להגיד שהתחלתי כאליל נוער, כתופעה, וזה השיא. אבל החיים הם עליות וירידות. אז היתה לי ירידה בזמן 'הפלישה הבריטית', אבל אני מופיע אז בוגאס, עושה יותר כסף, מסתובב עם החבורה של סינטרה, אני כותב. מגיעה שנת 67', אני כותב את 'My Way', הנה עוד שיא, נולד התינוק שלי בשנות ה-70', אז מבחינתי זה היה רצף ארוך של שיאים. אז מבחינתי השיא שלי הוא עכשיו, ואני מחכה לקהל בנובמבר".