ניצולי שואה ובני משפחות של ניצולי שואה בוחרים את השירים שמסמלים עבורם יותר מכל את יום הזיכרון לשואה ולגבורה שחל היום. הכתבה בשיתוף פורום "תמיכה לבני הדור השני והשלישי של ניצולי השואה" באתר "תפוז".
רונית מושל וטלי בחרו בנפרד ב"שיר הפרטיזנים"
רונית מושל: "אני מקדישה לאבא של בן זוגי, שהלך לעולמו לפני יומיים, במוצאי החג הראשון (פסח תשע"). יצחק (ברצו) פפיץ', שלחם בין שורות הפרטיזנים בסרייבו, יוגוסלביה, בהיותו נער יתום בן 12, נפטר בגיל 81. אמו נשלחה למחנו ג'קובו, אביו נרצח ככל הנראה באושויץ. יצחק נקרע מעל משפחתו, וגם הקשר עם אחותו ז"ל נגדע (לאחר המלחמה חודש במקרה). יצחק הותיר אחריו אישה, 3 ילדים ושישה נכדים. יהי זכרו ברוך".
טלי: "סבי ז"ל עבר את תקופת השואה במחנות עבודה, שרד, והקים כאן משפחה חדשה, אחרי שאיבד את אשתו ובנותיו ושאר בני משפחתו בשואה. יום הולדתי חל בסביבות יום השואה. כשהייתי ילדה למדנו בביה"ס את שיר הפרטיזנים, וכשעשו לי מסיבת יום הולדת (גיל 8 או 9 ), מצאתי לנכון לשיר את השיר בהתלהבות רבה לילדי הכיתה שבאו לחגוג עמי. אז, לא ממש הבנתי את משמעותו.
"במעבר חד - כיום אני מורה, ובטקס בו נכחתי לפני כמה שנים, הופיע בפנינו אביה של אחת המורות (או אחד ההורים), שהיה פרטיזן בתקופת המלחמה. אחרי קטע קריאה קצר, הוא עלה לבמה ושר, ללא ליווי, שיר זה. ללא ספק אחד הרגעים היותר מרגשים ומצמררים שחוויתי בשנים האחרונות. אכן שיר שיש לשמוע ולהשמיע, ואם מלמדים אותו בביה"ס - צריך להסביר לילדים את משמעותו".
צביקה שורצמן בוחר ב"שיר השירים" של חנן יובל
"לזכר אימי שבהיותה באושוויץ (או אולי בברגן בלזן) גילחו את חצי ראשה שבקושי הספיק לצמח והכריחו אותה להסתובב גלויית ראש כעונש על שגנבה חצי תפוח אדמה עבור אחותה הצעירה שבסוף לא שרדה".
טובה קוניאק שריר בוחרת את "כמו צמח בר"
כמו צמח בר מתאים לאין ספור ילדים שהיו בשואה. אבי ז"ל ,שמואל קוניאק, גורש מעיירה ברומניה בשם סקולן ליאסי. אביו ז"ל הועלה על רכבת מוות ונקבר בקבר אחים. אימו נדרסה מיד בתום המלחמה ע"י רכב גרמני או רוסי (עדויות סותרות). בכיתה ג' סיים את לימודיו והחל לעזור לפרנסת המשפחה.הוא לא חזר יותר לספסל הלימודים. לארץ עלה לבדו עם תנועת הנוער של השומר הצעיר ,הצעיר את גילו והתגייס לצבא. יהא זכרך ברוך, אבא".
אסתר לוינסון בוחרת ב"חלון לים התיכון" של יהודה פוליקר
"השיר מזכיר לי את האווירה שבה גדלתי. הורים עסוקים בהווה ובעתיד ממשיכים את השלשלת שנקטעה. אך העבר מנסה לצוץ ולהפריע, מנצל את חולשת הלילה ואמא צועקת בחלומה "תתפסו אותו, תתפסו אותו!". זה היה מנגלה שהסתובב ברחוב המגורים הבטוח שלנו. גדלתי באור, בתכלת ובחירות מוחלטת להתרוצץ ברחוב ולשחק עם הילדים. אירופה לעומת זאת, נראתה לי תמיד מקום מסוכן בצבעי שחור-לבן ובעיקר באפור עכור".
אסתר רפפורט בוחרת ב"תחת זיו כוכבי רקיע"
"לזכרה של אמא, ניצולת אושוויץ, שהלכה לעולמה לפני כשנה וחצי, כשהיא מותירה אותנו, ילדיה ונכדיה מצולקים ושרוטים. איתנו, ילדיה, היא כמעט ולא דיברה. עם הנכדים, בעיקר עם ילדי - דיברה וסיפרה. סיפורה מתועד בעבודת השורשים של בתי, כשהיתה בכיתה ח'. בני, בכור נכדיה, עשה לעצמו מנהג לבוא אל בית הורי, בעיקר לאחר מות אבי, לשבת עם אמא, סבתו, לשאול ולהקשיב לסיפורים ולהבטיח בכל פעם מחדש שלעולם לא ישכח ולא יתן לשכוח ולהשכיח.
רק לפני כחודשיים ב-27 לינואר, הוא מתקשר אלי מתוח ודואג ושואל: "אמא, היום זה יום השואה"? הסברתי לו שזה יום הזכרון הבינלאומי לשואה, עפ"י החלטת האו"ם, שנקבע כציון ליום שיחרור אושוויץ, ואילו כאן בארץ אנחנו נוהגים לציין את יום השואה בתאריך העברי של פרוץ מרד גטו ורשה. "אה", אומר לי הצאצא בהקלה, "אז אנחנו לא חוגגים היום?" "לא", השבתי לו. "היום אנחנו לא חוגגים"....עיין אחת בוכה והשניה קצת מחייכת".
אפרת קרסנר בוחרת ב"יומן מסע" של אביב גפן ואריק איינשטיין
"אני דור שלישי לשואה. השיר 'יומן מסע' של אביב גפן ואריק אינשטיין ליווה אותי לאורך כל המסע בפולין בכיתה י"ב, המסע שאליו יצאתי שלושה ימים לאחר פטירתו של סבי, אשר גרינוולד ז"ל, ניצול מחנה אושוויץ, שמוצאו מהעיר קושיצה שבסלובקיה. לצערי לא זכיתי לשאול אותו על עברו ומאוד הצטערתי על כך, במיוחד שזה היה כל כך סמוך למועד הנסיעה. אחרי המסע לפולין בניתי אתר אינטרנט שעוסק בחוויות מהמסע, כולל סרטונים ומצגת תמונות שהוקדשה לזכרו של סבא שלי ז"ל. כיום אני עושה שירות לאומי במוזיאון בית העדות הממוקם בניר גלים העוסק בהנצחת השואה ושם אני מדריכה ומעבירה סיורים בנושא שואה והתקומה.
רבקה נ בוחרת ב"על הדרך עץ עומד", ביידיש
"שיר שאבא שלי שר בערגה ברגעי געגועים למשפחתו שנספתה".
חיים אופשימני-ישרון בוחר ב"כשתגדל" של יהודה פוליקר
"סיפור השואה היה טאבו בביתינו,למעשה היה נוכח ניפקד כי לא דיברו עליו,ואימא ניצולת אושוויץ ובוגרת צעדת המוות שזכתה להיות לוחמת בשרות קרבי בצה"ל של 48 תמיד קבעה בנחרצות "אי אפשר לגדל ילד נורמאלי על סיפורי זוועה". רק משבגרתי התחלתי "לחקור ולתחקר" וניתקלתי לרוב בחומה בצורה ומידי פעם נשרו ממנה אי אלו רסיסי מידע. החשיפה החריפה שלי היתה כשהוזמנתי למופע ההרצה של תכניתו של מיודענו "יהודה יודקו פוליקר" בקיבוץ העוגן היה זה המופע "אפר ואבק". מתוך מופע זה אבקש להשמיע את "כשתגדל ויהיה לך ילד", שיר המתאר אותנו בני בנות הדור השני".
מיכל, מנהלת הפורום, בחרה מספר שירים
התלבטתי קשות בין שירים מקפיצים של הביטלס ולהיטי פסטיבל סן-רמו, או לדקיס, לזכר חבורת ילדי השכנים שהיא הקפיצה בריקוד בשורה, כשהיא מקפצת בראש: 'לדקיס הבה ונרקודה, לדקיס זה עכשו במודה'. היא מאוד אהבה לרקוד בדיסקוטקים ובמסיבות. אחר כך נזכרתי באהבתה של אמא לאריק איינשטיין, שאת תמונתו הדביקה מעל המשקוף בחדר המגורים, וכמובן את העדפתה לשירי לול הקופצניים והשמחים, כמו 'מה אתה עושה כשאתה קם בבוקר'. חשבתי גם על "אווה מריה" שהיא אהבה.
"הנה, ההקדשות שלי לאמי, שהצליחה לקום משנת הגיהינום שלה, ולשמוח. ושרק אחרי מותה, הבנתי על אילו מעמקים חיפתה השמחה. אין לי ספק כי היתה מתלהבת מהבחירות שלי. כשהיא היתה אני הייתי שמחה ומאושרת. רק לאחר מותה עשיתי היכרות כואבת עם התיק שהיא הורישה לי, תיק ה"דור השני". לו היא היתה, אני לא חושבת שיכולתי לאהוב בשקט את אבק ואפר, ושאר הפוליקרים המאוחרים יותר. זה עצוב מדי. זה היה אסור. מתגעגעת לאימי המוארת והצבעונית ומצרה שהיא לא כאן עימנו".
שלווה 789 חיברה שיר בעצמה
"מקשיבה לשירים מהמופע 'אבק ואפר' שוב ושוב. הדמעות זולגות מאליהן, הנשמה מתנקה ומטהרת מהמועקה. כמה טוב שאנו יכולים גם... לבכות, בכי תמרורים, בכי של זיכרונות, בכי של געגועים, בכי של תחנונים להתעורר ולראות ולו לשנייה, שהיה זה רק סיוט חלום רע.
"ואנו אנו בוכים, בוכים גם בשבילם. מה שהם לא יכלו להרשות לעצמם... מתוך העצב הזעזוע התמיהה וחוסר ההבנה הכיצד??? קרה מה שקרה ,האם בכלל ...היו חיים אחרים,עולם שחרב, עולם אחר, משפחה, הורים, אחיות דוד ודודה...סבתא סבא. הזיידע' ולנו מותר כבר לבכות...גם בכי של הודיה על התובנות, בכי מצמרר...מ ש ח ר ר...לכמה דקות...".