כבר עשור שנים שספי אפרתי הוא מוזיקאי מוכר למי שמתעניין ברוק ישראלי. הוא החל דרכו בלהקת "בתרי זוזיי" של רם אוריון, משם עבר לנגן עם אסף שריג וחמי רודנר (עם כל אחד בנפרד), לפני שמונה שנים הצטרף ל"בלאקפילד" של אביב גפן וסטיבן ווילסון וכעבור שנתיים המשיך עם גפן גם ללהקת "התעויוט", ובשנתיים האחרונות הוא משלב גם נגינה בהרכב של מוניקה סקס. אפרתי, שמאלי, הוא אחד מנגני הבס המוערכים ברוק המקומי, מוזיקאי שיש לו מה לתרום להרכב מעבר לתפקיד של הכלי אותו הוא מנגן, וגם אחד שכיף לנגן איתו, כך אומרים. מעבר לכך הוא כיכב בסדרת הסקס-סמים-רוקנ'רול "תעשה לי ילד" לצד חברי "מרסדס בנד".
עכשיו הגיע אפרתי לפרקו. הוא מוציא היום אלבום בכורה עליו עבד כשנתיים וכולל שלושה סינגלים שכבר יצאו - "לא רוצה לתל אביב", "היא תהיה שלי" ו"להתעורר בארץ אחרת", ושלושה שירים נוספם מובאים כאן: "קול", "שר לה שוב", ו"יבוא אור". מוזיקלית אפשרתי הולך לכיוון השפעות של רוק משנות השבעים והשמונים, ונשמע מעניין, מורכב ואיכותי מספיק כדי שמי שבאמת אוהב מוזיקה ישים אליו לב. אפרתי ישיק את האלבום הערב (ראשון) בהופעה חגיגית במועדון זאפה בתל אביב, בה יארח את אביב גפן ואת גיא שמי, המפיק המוזיקלי של האלבום.
-ספי אפרתי, איך אתה מרגיש?
"מאוד שמח, מאוד שמח, מרוגש. התחלתי לעבוד על האלבום בשנתיים האחרונות. לפני זה היו גישושים וניסויים וחומרים שידעתי שהם בוסריים שהעליתי לרשת. הייתי צריך להיפטר מהבוסר ולהתחיל לעבוד על דברים שלמים יותר וזה מה שקרה, הכל עבד לפי התוכנית".
-איך התחלת את האלבום?
"בדרך כלל אני מתחיל מלחנים ועיבודים, בחלק מהמקרים זה פותח מייד השראה לקטסט ובחלק מהמקרים צריך לעבוד עליו בעדינות כדי להביא אותו. התחלתי כמי שאוהב מוזיקה ומעריץ מוזיקאים מחו"ל בעיקר. החלק של השפעות מאוד קריטי בעיני. יש לי טעם רחב ומגוון של ז'אנרים, אני אוהב כמעט הכל. היתה תקופה שבה נכתבו החומרים ששמעתי רוק קלאסי שדיבר אלי, דברים ישראלים וגם קייט בוש, אקסטיסי, גו ביטווינז, צ'רץ'. דברים שאומרים לי הרבה, כמו ג'ודי סיל, פיטר גבריאל, פול סיימון, דברים שהם לאו דווקא שהם חתרניים ואלטרנטיביים\ למרות שאני גם מאוד אוהב את זה. בגדול אני מביא את מה שאני חושב שהוא היכולת שלי, שזה סובייקטיבי. הבאתי את הטעם שלי".
"גיליתי שלא עובד לי לנגן רק בשביל כסף, אני חייב ליהנות"
-בטח כבר שאלו אותך על המעבר קדימה לעמדת הסולן.
"זו שאלה לגיטימית. אתה עובר לפרונט מהצד. כל מהשנים הייתי על במה כנגן והסתכלו עלי. היתה לי סדרת טלוויזיה בדרך שהופעתי בה, הנושא לא חדש לי. הפעם אני צריך לשיר סולו. בסדר. אין הבדל. אני כן שמח להשיג הופעה משלי בעצמי".
-מה לקחת מאלה שניגנת איתם?
"עם כל מי שניגנתי איתו, כל אלה שהייתי מופיע איתם - רם, חמי, אסף שריג, אביב, מוניקה - מכולם לקחתי משהו. אני לא יודע לשים את האצבע, את כולם אני מאוד אוהב. המוזיקה שלי לא דומה לאף אחד מהם. תמיד אפשר ללמוד. בהופעה שלי אני עומד עם מקלדת, אני מקליד. גם אביב ניגש למקלדת, אבל ההופעה שלי לא מזכירה את זו של אביב. יש לי דרך. קשה לי לשים את האצבע מהי, אבל אני בא עם ידע. גם כשהייתי נגן הסתובבתי עם התחושה שאני הולך לסולו וברור שהוא יהיה משהו אישי ולאו דווקא דומה למישהו שאני עובד איתו. בכל מי שניגנתי איתו היה ערך מוסף. אגב, גיליתי שלא עובד לי לנגן רק בשביל כסף, אני חייב ליהנות כדי לעבוד עם מישהו".
"על הבמה אתה חייב להיות בשליטה, באולפן תהיה חופשי"
-מה למדת על עצמך?
"כשבן אדם עולה על במה הוא חייב להיות שלם, אפילו אם הוא רק מחזיק משולש בשיר אחד. צריך להיות שלם ובטוח ולהיות בשליטה כל הזמן. במה היא אמנות שלמה. אלבום והקלטות זה המקום להיות חופשי ולפתוח עם עצמך, לחקור את עצמך, להתוודע לעצמך, לדברים שלא הכרת. מאוד לא התפשרתי על סוגיות כמו טקסט. את 'לא רוצה לתל אביב' סגרתי רק במיקסים. כמעט לא הייתי מוציא אותו. הטקסט דיבר אחרת ועכשיו הוא אומר את אותו דבר, אבל בצורה שאני יותר מרוצה ממנה".
-יש לך שיר כמו "קול" שהוא רווי קנאה.
זה רגש לגיטימי מאוד, לפעמים זה קורה. השיר לא קשור לחיים שלי עכשיו, או משהו ספציפי, הוא מדבר על קנאה. זה שיר שאני אוהב מוזיקלית ואז באו המילים ששמו את זה בדיוק במקום. רציתי כלי קשת ורציתי תופים שמחזיקים מתח וגיטרות רועמות וזה מה שהיה, אווירת מתח היצ'קוקית, רגש של קנאה".
-מי הקריין בשיר "שר לה שוב"?
"נו, מי זה? זה יובל גורביץ'. הבאתי אותו כדי שיהיה משהו מאיים, מזרה אימה. גורביץ' פתאום נכנס בקול צרוד כזה, מדבר, מכניס אווירת רעד קלה. בעיני אלבום דומה לסרט בימינו, כשאתה שומע אותו ברצף ויש טוויסטים בעלילה. השיר הזה הוא האחרון וזה רגע לפני הסוף, נכנס גורביץ', אומר מילים אחרונות באלבום, זה מכניס פחד, שהוא רגש מעניין מאוד".
-אתה מדבר על רגשות, ותמיד הצטיירת לי כמופנם, סגור.
"זה מה שאני שומע מכולם, אבל אני לדעתי קשקשן, רק חושבים שאני מופנם. יש קטע בהחצנת המופנמות, אתה מבין על מה שאני מדבר. אני צועק בצורה ישירה כל מה שעל ליבי, לא מדבר על המצב במזרח התיכון כמו החדש של איפה הילד, האלבום שלי הוא אלבום אישי, שמדבר עלי, תחושות שלי, על הבת זוג היפה, שהיא לא סלב ולא נראה לי שזה חשוב מי היא".
-לא אשאל אותך עליה. מה אתה כן רוצה שידעו עליך?
"מוזיקאי. נקודה. מוזיקאי טוב. שיגלו מוזיקאי טוב שמבצע חומרים איכותיים אך נגישים שלו בצורה אופטימלית".
"יש באלבום אהבה, קנאה, עייפות, עירנות. קצת כעס"
-אוקיי, אבל איזה אדם יוצא מהאלבום?
"בן אדם עם קשת שלמה של רגשות שאותם הוא מבטא. בוא נראה מה יש בו. אהבה, קנאה, עייפות, עירנות. קצת כעס. אני בן אדם רגיל ולא מנסה לייפות את עצמי. מצד שני אני לא אספר שאני חי בפנטזייה של רוק. אני מוזיקאי שכל יום עוסק במוזיקה וזו פריבילגיה. כוכבות רוק רחוקה ממני כרגע".
-מתי קיבלת את האומץ?
"כשהבנתי שהחומרים ראויים. אני אדם עם המון ביקורת עצמית. אני יכול לכתוב שיר, להקליט ולמחרת לשנוא את עצמי שזה יצא. ואז אני לא רוצה להוציא אותו. לפני 6 שנים העליתי חומרים למיי ספייס שהיו אחרים. עם זה לא הייתי שלם ולא היה לי אומץ להוציא את זה החוצה. זה עדיין לא היה שם, לא אמירה מגובשת ואחידה כמו מה שקורה עכשיו. עשיתי דבר חכם בליהוק של האלבום. הבאתי את גיא שמי כעזר כנגדי ועבדנו יחד. והוא אומר את האמת גם אם הוא לא אוהב, והוא מסביר למה, ומתווכחים, ואם אחד משכנע ויש מחשבה של שני אנשים על איך זה נשמע זה בסדר. אם שנינו מסכימים אז זה אחלה. גיא גם ניחן בהמון ביקורתיות על עצמו ועל אחרים. אם עברתי אותו אז זה בסדר, ואכן התגובות טובות מאנשים שמעו".
-מה הציפיות שלך?
"לקבל הכרה כמלחין וכותב טוב מאוד. ליהנות מאוד מהרגע ולהגיע מהר לאלבום נוסף. מתוך כוונה אולי בעתיד הרחוק לעשות קריירה משל עצמי. בינתיים כיף לי לקום בבוקר, לטפל במוזיקה שלי, לעשות חזרה עם מוניקה ובערב הופעה עם אביב. אני שמח בחלקי וזה נדיר אצל מוזיקאים".