"הרגשתי מאוד שנואה לאחרונה". זה מה שבילי אייליש אמרה על הבמה, בעודה דומעת, כשעלתה לקבל את פרס האמנית הבינלאומית הטובה של השנה בטקס פרסי המוזיקה הבריטית (BRIT Awards).
היא כמובן צודקת. הרבה מאוד אנשים שונאים את בילי אייליש. לא מבינים מה ההתלהבות ממנה, חושבים שהלוק שלה הוא לא יותר מגימיק, ובעיקר לא מעריכים את המוזיקה שלה. זה רעש, כולה לחישות שהוקלטו בחדר שינה - אלו בדרך כלל הטענות המרכזיות כלפיה.
זה אכן מתסכל לא להיות במחנה בילי אייליש בימינו. לפני הבריטס, היה את שיר הנושא של ג'יימס בונד, אותו נבחרה לשיר למגינת לבם של רבים. לפני בונד, היה את האוסקר (בו ביצעה את "Yesterday" עם אחיה), ולפני זה היה את הגראמי (שם זכתה בחמש קטגוריות מתוך השש אליהן הייתה מועמדת) וגם את הבילבורד. או בקיצור - העולם הכתיר את בילי אייליש למלכה שלו אחרי שהפצירה בו לראות אותה עם כתר.
אבל להרבה מאוד אנשים לא נוח עם ההכתרה הזאת. ככל שבילי אייליש גורפת עוד פרסים ועוד הערכה - ככה היא גורמת לאנשים להתגרד בגוף מרוב אנטגוניזם, וזה בדיוק מה שהופך אותה היום לגדולה מכולם.
תעשיית המוזיקה עברה שינוי מסחרר בשני העשורים האחרונים; הרוק חתך לשוליים, הפופ הפך מז'אנר מושמץ למוצר צריכה שאי אפשר להימלט ממנו, וההפרדה בין גבוה לבין נמוך התנדפה כמו רוח הנעורים של האנשים שהתחנכו עליה. עדיין אפשר לראות את זה פה ושם, בשממת הפייסבוק, פוסטים של אבות גאים שקראו לילדים שלהם בשמות של רוקרים נערצים (תניחו לשם ברי, חבר'ה. חנקתם), או הלבישו את הפעוטות שלהם באוברול של הביטלס וטרחנו בפוסטים כמה "הילד גמור על ניל יאנג". אוקיי חבר'ה, הבנו, אתם איכותיים.
זה קורה כי מישהו החליט פעם שטעם מוזיקלי שקול להישג בחיים, ומאז קסניאלים ברחבי העולם מדווחים על ההעדפות שלהם בכל מקום אפשרי למרות שאף אחד לא ביקש לדעת. מוזיקה היא משהו שאנחנו שומעים ואוהבים - היא לא שורה ברזומה. נקסט.
וזה בדיוק מה שעשה הרנסנס של מוזיקת הפופ בעשורים האחרונים: כיבה את האור על המסיבה הבומרית של דור האיקס. אי אפשר היה להתעלם יותר מכוחו של הפופ, ואם לדייק - כוחו של הפופ הנשי; גם אנשים שלא כל כך היו בעניין נאלצו לחנך את עצמם להתעלף קולקטיבית מביונסה כדי ליישר קו עם העולם. ואם לא הערכת את המוזיקה של ביונסה, אז הערכת משהו אחר - העובדה שמדובר באישה שעובדת ממש קשה.
וזו לא רק היא: ריהאנה, אריאנה גרנדה, מיילי סיירוס, טיילור סוויפט, קייטי פרי וגם ליידי גאגא - כולן נשים שעובדות קשה, ולא דווקא על המוזיקה שלהן כמו גם על הכוריאוגרפיה, הלוק, הפרסונה, הגוף והסושיאל שלהן. מה שמחבר בין ביונסה לתום יורק, אם תרצו, היא העובדה ששניהם מוזיקאים שעובדים קשה, ואת הערך הזה לפחות אפשר לכבד.
ובדיוק בגלל זה אין מי שמסמלת את אובדן הערך הזה של עבודה קשה כמו בילי אייליש. סדרי העולם השתנו לחלוטין, בין היתר גם דברים שאותם אנחנו מחשיבים כ"עבודה קשה". בחלקם, דברים באמת נעשו קלים יותר: אנשים מעלים מהבית שלהם שירים לספוטיפיי שהופכים ללהיט תוך לילה.
הנה, תשאלו את דניס לויד או את ליל נאס X, ש"Old Town Road" שלו (מקום ראשון בבילבורד של 2019 ו-440 מיליון צפיות ביוטיוב), צבר את הפופולריות שלו קודם בטיק טוק ורק אחר כך בכל עולם. גם ליל נאס X הוקפץ כמובן לבמת הגראמי והסופר סטאריוּת של העולם, אבל אף אחד לא מתמרמר על הקיום שלו כמו שמתמרמרים על הקיום של בילי אייליש.
אייליש לא רק הגיעה מאפס למאה, שלא לומר לאלף, תוך שנה, היא גם באופן עמוק לא מצייתת לאף קוד מוסכם בין כוכבי הפופ של העולם לבינינו. היא לא עושה דיאטה כדי להחליף את האוברסייז בשמלה; אתם לא יודעים אם היא רזה, שמנה או באמצע; היא מטיפה לטבעונות; סובלת מכל ההפרעות בעולם; זוכה בכל פרס אפשרי ועוד מצטנעת לגבי זה.
בילי אייליש לא יודעת מי אלה ואן היילן, אבל כן מעריצה את ג'סטין ביבר, היא לא מחצינה או מפנימה מיניות בשום צורה - המיניות שלה מחוץ לשיחה בכלל. זה כאילו היא בכלל לא מנסה לפנות לגברים, לא מטרגטת את האוכלוסיה הזאת בשום שלב. אלוהים, מה אנחנו אמורים לעשות עם זה?
זאת לא הייתה שאלה רטורית, אני ממש מתכוונת לענות על זה: אנחנו צריכים להתפוצץ בשקט. זו לא אשמתה של בילי אייליש שהיא נולדה בתקופה שבה קונסטרוקטים יציבים כמו שנאה עצמית, בוז ואומללות הולכים ונעלמים מהפיד. בילי אייליש חיה את החיים שיועדו לה: פופ-סטארית לא קונבנציונלית אבל הכי נורמלית בעולם, ששרה כמו סירנה יפיפייה לבנות 12 שזוכות לגדול עליה. אם אתם לא בצד של בילי אייליש, אז אתם לא בצד הנכון של ההיסטוריה - וזו כבר בעיה שלכם.