הסיפור של להקת הבנים "דה יונייטד" עוד עשוי להילמד בקורסים לשיטווק בעידן המדיה הדיגיטלית, כאשר לא ברור איך תסתיים ההרצאה - בהצלחה סוחפת, בינוניות מינורית או כישלון מהדהד. לפני כשנה הוקמה להקת בנים כלל-אירופאית חדשה בשם "The United" עם גימיק מגניב - כל אחד מהם מגיע ממדינה אחרת. מייק מבריטניה, גבריאל משבדיה, סטפ האיטלקי, תיוס מהולנד ומנואל הגרמני - הכי עידן גוש היורו, למרות שקשה להבין איזו מדינה הם יכולים לייצג באירוויזיון.
כמו לא מעט אמנים בתחילת דרכם, גם "דה יונייטד" החלו את דרכם בגרסאות כיסוי ללהיטים מוכרים. הראשונה המשמעותית שהקליטו היתה ל"Marry You" של ברונו מארס, שעלתה לרשת לפני כ-11 חודשים וצברה עד כה רק כ-175 אלף צפיות. האחרונה שבהן, ל"Scream & Shout" של וויל איי אמ ובריטני ספירס עלתה בנובמבר האחרון, והשיגה בשלושה חודשים מעט יותר מ-120 אלף צפיות - מספרים שדודו אהרון ועומר אדם עושים בארץ בשבוע עם סינגל ממוצע.
"דה יונייטד" בקאבר לבריטני
כאמור, התוצאות של "דה יונייטד" בתחום היו טיוב הן לא הצלחה מסחררת, אבל זה לא הפריע למנהלים והמפיקים שלהם להשקיע משאבים גדולים ביצירת מעל ל-60 (!) סרטוני רשת המתעדים טיסות ברחבי אירופה, אירוח בבתי מלון, בילויים שונים וראיונות לתקשורת - דרך לגיטימית להגיע לקהל צעיר ומרושת בעידן המדיה הדיגיטלית. סרטונים אלו גרפו כמה לפי צפיות כל אחד, בטווח זמן של חודשים. שוב - לא תוצאה מדהימה בלשון המעטה.
אז יש להקת בנים עם זהות לאומית מעורבבת, החבר'ה נראים טוב, שרים נחמד גרסאות אקוסטיות ללהיטים אהובים על הקהל ויש להם אפילו ערוץ יו טיוב פעיל וחשבון פייסבוק תוסס יחסית. מה חסר? אה, כן. רגע, שנייה, איך קוראים לזה?... נזכרנו - שירים. זהו. אין ל-"The United" שירים משלהם, כלומר שירים שהם שרים ולא מישהו אחר (גם אם הם לא באמת כתבו אותם - גם את רוב השירים של "One Direction" חברי הלהקה לא ממש כותבים), שלא לדבר על חומר מקורי, או כמו שנוהגים לכנות את זה - מוזיקה.
"דה יונייטד" שרים ברונו מארס
נכון שבאתר שלהם כתוב שהם נפגשו עם יוצרי שירים ומפיקים בכירים בתעשיית הפופ באירופה, שחלקם אפילו עבדו עם ליידי גאגא ו"יש להם שירים עם פוטנציאל להיות להיטים גדולים". יופי. אבל איפה ההקלטות, איפה סינגל אחד מקורי אחרי כמעט שנה? וכשאין שירים אמיתיים, גם קשה לסחוף קהל להופעות. נכון ש"דה יונייטד" מופיעים ברחבי היבשת, אבל לא בטוח שהייתם קונים כרטיס להופעה שלהם. כרגע הם בגדר, במקרה הטוב, הבטחה עתידית שעדיין לא התממשה, או במקרה הפחות טוב - חבורה של חבר'ה נחמדים שלא שווה הרבה.
מה שמדהים הוא שמנהלי הלהקה השקיעו עד היום בעיקר בשיווק דרך הרשת, ולא במוצר עצמו. הם הטילו יהבם על סרטוני רשת בהם מצולמים חמישה נערים שלא ברור מה היא תרומתם לעולם הזה, ובהתאם לכך כמות העניין שהם מעוררים עד כה. נדמה שהם שכחו שמאחורי כל מהלך שיווקי כדאי שיהיה גם מה לשווק, מוצר כלשהו. ברור שרוב תעשיית הפופ היא למעשה שורה של בלונים צבעוניים שממלאים לתוכם אוויר חם, מנפחים ומנפחים, אורזים בנייר צלפון מרשרש קושרים בסרט ומכרים לקהל. אבל מתחת לכל השכבות האלה צריך שיהיה משהו, איזשהו גרעין אמיתי, של חן, או יופי, או (חו"ח) אמת. גם חזיית הפוש אפ הטובה ביותר לא יכולה להעניק מראה משודרג אם אין לה מה להרים למעלה.
"דה יונייטד" בקאבר לקרלי ריי ג'פסן
היום פורסם ב"ניו יורק טיימס" שעל פי הערכות, בשנת 2012, לראשונה מאז 1999, תעשיית המוזיקה עלתה בהיקף העסקים שלה. אומנם מדובר בעלייה של 0.3 אחוז בלבד, והיקף התעשייה עומד כיום על 16 מיליארד דולר בשנה בלבד - רחוק מאוד מה-36 מיליאררד שהיא היתה שווה לפני עשור וחצי, ועדיין מדובר בסימן מעודד, אפילו עבור להקת בנים כמו "דה יונייטד".