אני זוכר את ארוחת ראש השנה המשפחתית כשבן דודי אסף אמר לי משהו על מותו של יוסי אלפנט ז"ל ואני שלא טרחתי לקרוא את עיתון החג חשבתי שזאת איזו הקנטה מוזרה והגבתי בעצבים. המסכן חיפש את העיתון, והראה לי ידיעה קטנה וזניחה בעמוד האחורי של "ידיעות" – זאת היתה כאפה חזקה לפנים. הגיבור הכי גדול שלי במוזיקה הישראלית מת.
בקיץ 87', עיריית תל אביב, שנהגה אז לערוך מופעי פארק לקהל הרחב, הביאה את רמי קליינשטיין במופע "אש על הבמה" ואת הופעת החימום עשו אהוד בנאי והפליטים, כשבועיים לפני צאת אלבומם. ההופעה הזאת כבשה אותי בתור ילד צעיר שגדל על התוכניות של יואב קוטנר, אבל היה צעיר מדי להסתובב במועדוני רוק. למזלי הגדול הצלחתי לראות בהמשך עוד הופעה של "הפליטים" בחולון ואפילו את "מאמי" ב"צוותא".
השבוע לפני 20 שנה נפטר יוסי אלפנט בגיל 32. כשמדברים על אלפנט מדברים על קלישאות של רוק וסמים אבל הוא הרבה יותר מזה. כדאי לזכור גם את יוסי אלפנט המוזיקאי, הרוקר, גיבור הגיטרה, הזמר, המפיק המוזיקלי, האיש והאגדה.
הנוכחות
הדבר הראשון שתופס אותך ביוסי אלפנט זו הנוכחות. אלפנט היה כריזמה מהלכת. איש שאי שאפשר שלא להסתכל עליו. הוא ידע לעמוד על במה ולמגנט אליו את המבט והיה גם על מה. הוא היה חריג בנוף הישראלי של הג'ינס והטי שירט, היה לו טעם טוב והוא ידע להתלבש. סביר להניח שאם הוא היה חי היום הוא היה סוג של אייקון אופנה על תקן "המתלבשים הנכונים". תמיד עם חולצות גזורות או משובצות, תספורת משתנות מבלונד פלטינה קצוץ ועד תספורת פאנק סטייל רוברט סמית' מ"הקיור", זיפים, טבעות כסף על הידיים, משקפי שמש, הסיגריה ביד או על קצה הגיטרה, חגורות עור ונטים - כמו באולפן כך גם בלבוש - סטייל מוקפד מכף רגל ועד ראש. ושתי הגיטרות שהיו רק לו - הגיטרה סינטי החומה והרייקנבייקר 12 מיתרים השחורה.
הגיטרה
אלפנט היה גיבור גיטרה עוד בחייו. הוא ידע ליצור סאונד גיטרה מקורי וייחודי לו. הגיטרה הדומיננטית ביצירתו המוקדמת היתה הסינטי החומהשמככבת ב-EP הבכורה של "להקה רטורית" שיצא ב-83' וכלל את להיטו הגדול "סדר יום".
בסרט "חייב לזוז", שהייתי שותף ליצירתו, יחד עם גידי אביבי ואבידע ליבני, מדגים אהוד בנאי חלק מתפקידי הגיטרות שהביא אלפנט לקלאסיקות כמו "עיר מקלט" ו"עבודה שחורה". הוא היה "מביא אותה" כאילו מהשרוול, תפקידים קטנים וגאוניים שהחזיקו את כל השיר. המינימליזם שלו היה גאוני ומבריק. דו-קרב הגיטרות המפורסם בסוף השיר "עיר מקלט" בין בנאי לאלפנט שנפתח בקריאה המיתולוגית "לך אלפנט!" היה ונשאר רגע מכונן ברוק הישראלית.
אהוד בנאי מדגים את תפקידי הגיטרה של אלפנט
המפיק
יוסי אלפנט חתום על ההפקה המוזיקלית של שני אלבומים שתמיד יופיעו בצמרת כל רשימת סיכום כזו אחרת שתעשה בישראל - "אהוד בנאי והפליטים" ו"שינויים בהרגלי הצריחה" של החברים של נטאשה. היה לו חזון מוזיקלי מדוייק של אסתטיקה והוא ידע לעטוף את השירים במעטפת הנכונה שיהיו רלוונטיים שנים אחרי.
בסרט "חייב לזוז" סיפר גיל סמטנה שהיתה לאלפנט היכולת להפעיל בראשו כמה ערוצים בו זמנית ולהיות מסוגל לשמוע את תפקידי הבס, התופים והגיטרות בלי שהוא ניסה אותם לפני הההקלטות באולפן. המוזיקאים שעבדו איתו יודעים לספר איך הוא היה מסוגל תוך זמן קצר להרים עיבוד מנצח לשיר שהוא עבד עליו. בפרפקציוניזם עם כיסוי הוא ידע לדרוש מהסובבים אותו לנגן בצורה שראה בראשו עד שהגיע לתוצאה המושלמת.
לאחר שיצא "אהוד בנאי והפליטים" בסוף קיץ 1987 כולם כבר רצו לעבוד עם אלפנט והוא הפיק את המופע "פירות אסורים" של קורין אלאל, הפיק כמה שירים לורד קלפטר עם להקתה "לגמרי לא שקטים", התארח כגיטריסט בהופעות הבכורה של "סיפורים מהקופסא" של פורטיסחרוף וניגן גיטרה באלבום שהפיק עובד אפרת לזמרת ליליה. הרבה מהמוזיקאים שעבדו איתו סיפרו תמיד על ההתלהבות שאלפנט הביא בעבודה איתו, אנרגיה מדבקת שכולה אהבה למוזיקה.
בשנת 1991 עבד אלפנט עם החברים של נטאשה על אלבומם השני והמופתי "שינויים בהרגלי הצריחה". למרות שארקדי דוכין בא ל"שינויים בהרגלי הצריחה" עם סקיצות מאוד ברורות אי אפשר שלא להרגיש את התרומה הגדולה של אלפנט בכל צליל באלבום הזה ובהשפעתו על עבודת הגיטרות המצויינת של מיקי הררי. אלפנט, שהיה פריק של הסיקסטיז, היה הליהוק המושלם להפקת האלבום הזה והביא את הנטאשות למאסטרפיס שלהם כשהדבר העצוב בסיפור הוא שהוא אפילו לא זכה לראות איך האלבום הזה רואה אור ומתקבל באהדה גדולה.
יוסי אלפנט והחברים של נטאשה באולפן מתוך "קול הפופ" זמן קצר לפני מותו.
הטקסטים
בדיעבד מתברר שיוסי אלפנט לא היה רק מוזיקאי גדול, אלא גם איש של מילים. הוא ידע לכתוב שונה ומרתק ולהביא אותה בסלנג ובשפה משלו. בשיר "טריק מיפן" הוא היה פוליטי: "נעול בעניבה חותר עומד נשבע / מבטיח לבוחר דקה של דומייה" – בכך התייחס לבגין עם נאומיו מלאי הפאתוס שגררו את כולנו לאבדון בלבנון והמשפט "אין תחליף לטריק מיפן" לכלכלת הבחירות של ארידור שסימם את העם עם מכשירי טלוויזיה ווידאו יפנים.
טריק מיפן וידאו לא רשמי
ב"רחוב 60" הוא מתייחס לצד האחורי של החיים, יפו כמו ניו יורק, עם שורת המחץ: "כתבה בטלויזיה אפקטיבית כמו מזרק / שהתמשו בו אלף פעמים יותר הוא לא זורק". וכמו כל משורר רוק גם הוא עסק ברומנטיקה ומערכות יחסים עם שורות כמו "תיכנסי לחיי אפילו שיש גם אותה" ו"אני בשבילה חייתי בשבילה אני מת" ב"איך כש" המפורסם.
הזמר
אלפנט ידע רוקנ'רול והוא ידע לשיר רוקנ'רול. דרך שני שירים שהוא לא כתב אפשר להתרשם ולראות איזה מבצע גדול הוא. הראשון היה "שיר הפאב" מתוך אופרת הרוק "מאמי", שאלפנט שהיה שותף להפקה המוזיקלית שלה עם שפי ישי. ב"מאמי" אלפנט נדרש להיות לא רק גיטריסט אלא גם שחקן ובמסגרת התפקיד קיבל גם שיר סולו משלו, של בעל הפאב שמדבר בגסות למאמי (מזי כהן) ומתייחס אליה במצ'ואיסטיות גברית אגרסיבית.
הפאב
הדוגמא השניה היא השיר "ים אהבה", קאבר מפתיע בעברית ששוחרר לאחר מותו לקלאסיקה "Sea Of Love" בתרגומו של אהוד מנור. אלפנט נותן שם ביצוע גדול וקורע לב באחד מהקאברים הישראליים המוצדקים ביותר שהוקלטו כאן.
ים האהבה
המוות
זה נשמע כמו קלישאה - אבל זה נכון. יוסי אלפנט התכתב עם המוות בשיריו. כמישהו שבגיל צעיר הבין שמחלת הלב שלו יכולה יום אחד לגרום למותו - הוא היה מודע אליו. בטקסט שנמצא לאחר מותו כתב אלפנט, סמוך למותו, את הדבר הבא: "עשר שנים למדתי שבמוות אין שום רומנטי! המוות, הוא מוות! הוא קיים, הוא מגיע ויש לו את הזמן שלו. בהתחברות אליו בידידות עמו, בקרבה, אין שום רומנטי. ישנה האווילות, צרות המוח, המחשבה המעוות, העקומה".
"שהרי מנגד ישנם החיים בהם טמונה הרומנטיקה. היום יום הוא נוצץ ולא אפור, בלהביא ילדים, בלגדל אותם, בלגדול בעצמך, לאכול, לשתות, לזיין, להשתכר ולהשתטות מפעם לפעם, בלטייל, ללכת למכולת, להשתין, לחרבן, מהאינטימיות עם האסלה, עם לעשות ביד, בליצור, לייצר, להתעלות, להתעצבן, להתפייס, לאהוב, לאבד ת'ראש. ראש כואב גורם לקלל את הבוקר, לדפוק אקמול, אופטלגין יותר טוב, לדעת שמחר בוקר חדש, ראש חדש, וככה חוזר חלילה, דוחף את עצמך יום יום ויום אל הרומנטיקה האמיתית".
"אני מודה לאל, שאחרי עשר שנים אני כותב את ה'באנליה' הזאת מהצד הזה של החיים ולא מהצד 'הרומנטי' ההוא שמר מוות הוא חבר. ובכן הוא לא, והוא יגיע".
כמישהו שידע שזמנו שאול, אלפנט בחר לחיות את חייו בווליום גבוה עד הסוף וחוסר הפחד הזה הוביל בין היתר גם לשימוש בסמים. בשיר "סוזן" הוא שר על ההזרקה הראשונה: "סוזן כן זאת היא שנתנה לי את המחט פעם כשהייתי בתול". בוידאו מתוך המופע שלו באלנבי ב-89', שמציג גרסה מוקדמת של השיר, הוא גם שר בצורה מצמררת: "כשהזמן מתקצר אני יודע שאני הולך למות".
מה נשאר
יוסי אלפנט היה חלק מקבוצת מוזיקאים שפעלו בשנות השמונים ולקחו את הרוק הישראלי ממועדוני ה"פינגווין", "קולנוע דן" ו"ליקוויד" שבשוליים אל המרכז. ביחד עם אהוד בנאי, רמי פורטיס, ברי סחרוף, גיל סמטנה, ז'אן ז'ק גולדברג, עובד אפרת, נעם הלוי, יובל שפריר, רונן בן טל, קורין אלאל ו"משינה" ובעידודם של דמויות כמו יואב קוטנר, ניצן זעירא, שוקי וייס ויעקב גלעד.
אלפנט לא זכה להוציא אלבום משלו בחייו. לאחר מותו, ובניצוחו של שותפו יואב שדמה, הושלם האלבום "אלפנט" מהסקיצות שהשאיר אחריו ובהשתתפות מוזיקאים חברים כמו בנאי, דוכין, סחרוף, סמטנה, עופר הררי מ"להקה רטורית" ואחרים. האלבום "אלפנט" אזל מהמדפים בשלב מסויים וחלקים מתוכו נכנסו ל"אוסף אלפנט" הכפול שיצא בשנת 1996 וכלל גם את כל שירי ה-EP של "להקה רטורית".
כאמור, אלפנט השאיר אחריו שני אלבומים שישארו תמיד בעשרת הגדולים של המוזיקה הישראלית - "אהוד בנאי והפליטים" ו"שינויים בהרגלי הצריחה", אי.פי. של "רטורית" עם ארבעה קטעים ובראש "סדר יום" שתמיד ישאר כאחת העבודות המרשימות של השוליים הישראליים ומעט מדי שירי סולו שהצליחו להגיע לקהל הרחב ובראשם "איך כש...", "באים אותך לקחת" ו"ענן מאושר", שאלפנט כתב (מילים ולחן) לגידי גוב באלבום "אין עוד יום".
לאחר מותו של אלפנט נעשו גם כמה וכמה ביצועים לשיריו. מעטים הצליחו לעשות אותם טוב והיו גם כאלה שהרסו את "סדר יום" בצורה פושעת. שתי גרסאות כיסוי טובות לאלפנט צמחו מתוך ערב המחווה שציין עשור למותו ב"האנגר 11" - ברי סחרוף ורמי פורטיס עם "באים אותך לקחת" ו"מוניקה סקס" עם "שומר אריות".
השבוע העלו אנשי "נענע דיסק" את שני האלבומים "אלפנט" ו"אוסף אלפנט" לאתר "בנדקאמפ" ושם ניתן להאזין להם בחינם.