יש הרבה להקות ישראליות שמנסות לעשות את זה באנגלית, אבל יש להקה אחת שקיימת פחות משנתיים ועוד בטרם הוציאה אלבום בכורה כבר נכנסה לפלייליסט של גלגלצ עם השיר "Dreamer" (יש מאזינים שלא יודעים שמדובר בשיר של להקה ישראלית), ממלאת את הבארבי בתל אביב (מחר, חמישי, 6 ביוני) ונחשבת לדבר האמיתי, למרות שמעולם לא הוציאה סינגל רשמי. מי שמכיר את "The Angelcy" כבר התמכר לבלוז הקדום שלהם, ומי שעוד לא - בסוף זה יגיע גם אליו.
את "דה איינג'לסי" מוביל רותם בר-אור, 33, שבסוף שיחה ארוכה מסתבר שהוא למד סאונד במכללת ספיר, ואפילו היה תלמיד שלי בקורס רדיו לסמסטר אחד בשנת 99' (עד כאן הגילוי הנאות). "אנחנו בתוך סיבוב הופעות כאן בארץ, מתכוננים להופעה בבארבי", הוא מדווח. "תמיד יש לחץ לפני כל הופעה גדולה. אנחנו עושים הכל בעצמנו ולא יודעים אם יבוא קהל או לא יבוא קהל, בודקים מה קורה בפייסבוק. וכל מיני משברים בדרך. פתאום הנגן קונטרבס ענר מגלה שיש קונצרט באקדמיה על התאריך של נתניה, כל מיני דברים. האמת שעוד לא עשינו סולד אאוט בבארבי. היו שתי הופעות מלאות, חיממנו את קלקסיקו והיה מופע התרמה שארגנתי. היו 700-800 איש, שזה בארבי מלא".
-אתם בשטח פחות משנתיים.
"הופעה ראשונה היתה בספטמבר 2011. כמו ב'מבצע סבתא' התחלנו הכי חזק שאפשר ולאט לאט אנחנו מגבירים. להופעה הראשונה בלבונטין 7 הגיעו 120 איש. קהל קטן הכיר אותי מלפני זה, רחוק מהזרקורים וגם אנחנו שישה, אז יש הרבה חברים והרבה מאוד אנשים מסביב שעוזרים לזה לקרות, אחרת זה לא היה קורה. הם אוהבים את השירים והמוזיקה וחרדים לגורל של הדבר הזה".
-מה מייחד אתכם לעומת אחרים?
"מה שגורם לנו להיתפס אצל אנשים הם השירה, הסאונד, השירים, הגישה", הוא אומר. "אלה שירים שאני כתבתי ואני מאמין בהם. הם טובים. מצאנו משהו שהוא מצד אחד מאוד קומוניקטיבי ומצד שני מעניין. יש הרבה דברים מעניינים בתל אביב, אבל הם פחות קומוניקטיביים, פחות קליטים. לנו יד שירים שכל הקהל שר, עם תחושה של עומק רגשי, וזה מאוד לא ברור מאליו בעולם הזה. את הסאונד גזרנו מאותה נקודה מאותו מקום - העיבודים באים ממקום שאמור להיות ברור, אבל לא ברור מאליו".
-משייכים אתכם לאופנת הפולק.
"אנחנו לא עושים פולק. הרבה קוראים לזה ככה, אז אולי אני היחיד שלא רואה את זה. מה שפולקי זה שאני מנגן גיטרה אקוסטית, אבל לא המבנים ולא המוטיבים - הם לא פולקיים. מזמינים אותנו להופיע בפסטיבלי ג'אז ובפסטיבלי מוזיקת עולם, זה נופל בין לבין. נופיע בליטא באוגוסט, בפסטיבל מטאל ופרוג - הרבה פרוגרים אוהבים אותנו, ואני לא בא משם. אולי מבחוץ אנחנו נראים, ככה לא יודע".
-על מה גדלת?
"דילן, אלביס, לאונרד כהן. מצד שני נירוונה, סוניק יות', פיקסיז, מקס רומיאו, בלוזים ישנים כמו רוברט ג'ונסון, בוב מארלי ישנים. חיפשתי יושן מל כיוון - זה מה שהכי השפיע על השירים".
-יש אצלך הרבה מלאכים - גם בשם הלהקה וגם בשמות של השירים.
"זו היתה תקופה כזו. לא חשבתי על זה, אבל זה נהיה מוטיב ששיחקתי איתו מכל מיני זוויות ונהיה חלק מהיצירה. אולי כבחינת המושגים של טוב ורע, טהור ולא טהור, אולי כמיהה להיות מחוץ למציאות היומיומית, של הבשר ודם".
-על איזה סוג של מלאך אתה שר?
"בכל שיר זה מלאך אחר. ב-' people of the heaven' זה יותר אנשים שיש להם כריזמה מאוד גדולה, כוח מאוד גדול, שליחות כזו ולא ברור להם בעצמם, ולמי שמכיר אותם, לא ברור הטוב והרע. אנשים כאלה מובילים אנשים ויכולים להביא לגאולה של קבוצה מסוימת ומצד שני יש להם הפרעת אישיות גבולית. קראתי את הביוגרפיה של בנימין זאב הרצל והוא היה אחוז דיבוק אובססיבי. אני אוהב התעסקות עם חיים על הקצה, שכמעט מוא קורים במימד הזה, לדלג בין העולמות".
-ומוזיקלית?
"אני נמשך להשפעות פרה-בלוזיות, ממש להמצאות הבלוז. מהרבה בחינות לא הצלחתי להיות 'פרימיטיבי' במוזיקה כמו שאני באמת רוצה. יש משהו מאוד חזק בשבילי ומאוד עובד בהיזכרות בדברים קדמוניים. כשהייתי נער בין 14-15 היתה לי נוסטלגיה לסיקסטיז, נגנבתי מההיפים. לבלוז הגעתי מהקאברים של לד זפלין, ואז אתה הולך אחורה ואחורה, ואז מגיע לשלב שנגמרות ההקלטות - אי אפשר לדעת איך זה נשמע במאה ה-19. שמעתי גם הקלטות של מוזיקה יוונית מתחילת המאה ה-20, יהודית וצוענית. אז יש לי אהבה לזכרונות, התעסקות ברומנטיקה, נוסטלגיה, דברים עתיקים. שירים הם זכרונות עם קפסולת זמן שמחזירה אותך לרגע שהשיר קרה".
-על מה אתה כותב?
"אני כותב רק על עצמי. על הנפש שלי".
-איזה אדם ניבט מהשירים שלך?
"בן אדם שמאוד מאוד מפחד, מתמודד עם הרבה מאוד פחדים, מהכל - מכישלון, הצלחה, אהבה, חוסר אהבה, מהמלחמה פה כל הזמן, פחד שאנשים לא יאהבו אותי - מכל מה שאפשר לפחד ממנו, מהצל של עצמו".
-היצירה מקלה על הפחדים?
"נורא לדמיין איפה הייתי בלי זה. היא מקלה, אבל אני לא איש שמח. זה מקל עלי שבאים 500 איש לשמוע אותי מביע את הרגשות שלי, אבל אני לא חופשי, אני לא במקום טוב. יש רגעים, למשל לפני שנה כשהתחלנו לתפוס תאוצה, היו כמה חודשים שהרגשתי טוב, אבל אני לא נח ונרגע. האובססיבה והחרדה מתועלות לעשיה, פחות להרס עצמי והרפתקנות. אני לא חי חיים של נחת".
-מתי הרסת את עצמך?
"אני אסמטי והייתי מעשן כבד הרבה זמן. זה הרס לי את הקול להרבה זמן, וגם החוויה של לקחת את עצמך לקצה גבול האנושיות נעה על הגבול העדין של הרס עצמי".
רותם בר-אור נולד באילת, אבל משפחתו עברה דירה כל שנתיים בממוצע. "אבא שלי היה מדריך תיירים בסיני כשנולדתי, אחרי שהחזירו את סיני הוא עבר לירושלים ומשם לרחובות, אחרי זה נס ציונה", הוא משחזר. "ההורים שלי קנו דירה ופרצה האינתיפאדה הראשונה אז לא היתה עבודה בתיירות. הם פתחו עסק עסק שהתרסק, מכרו את הדירה ולמרות שהיו שמאלנים קנו בית בהתנחלות חילונית, כסיכוי האחרון להתבסס. ואז הסכמי אוסלו ייבשו את ההתנחלויות. אני למדתי בקרית גת בבית ספר 'שלאון', שנקרא על שם מפעל למסכות אב"כ".
-מתי התחלת לשיר?
"רק בגיל 26-27. הכל לוקח לי מלא זמן. אני מהחבר'ה שכאשר מגיעים למקום עם מים, שעה עד שאני נכנס פנימה, בסוף צועקים עלי תיכנס ואני נכנס. התגלגלתי הרבה. ניהלתי מסעדה בלונדון, חזרתי לארץ, הייתי אבוד. נסעתי להודו לשנה ושם התחלתי לשיר. היה לי חלום להיות נגן רחוב באירופה, הייתי שם חצי שנה וחייתי כהומלס הגשמתי את זה. הייתי ישן בפארקים, מנגן ברחוב, מתקלח בנהר. זה היה הומלס-טור. זה היה אקסטרימי, הושפעתי מסיפורי אהוד בנאי על איך שהיה מנגן ברכבת התחתית בלונדון".
-איך זה לישון חצי שנה ברחוב?
"לישון ברחוב זה מדהים, מלא השראה, החיים בשיא הגודל. מצד שני יש רגעים הכי שחורים. זה להיות לבד כשאתה לא מדבר את השפה, במקום זר, מתחיל לרדת גשם, אין לך כסף, אין לך לאן ללכת ולאף אחד לא אכפת. בחרתי ללכת למקום הקשה. יכולתי לסדר לי עבודה בארץ. בחרתי לכת לשם, למקום הקשה הזה".
-יש לך חברה?
"אין לי היום. היתה לי. היו לי כל מיני דברים בחיים. רוב סיפורי האהבה שהיו לי בחיים היו מוזרים או קצרים יחסית. לא הית לי מערכת יחסים שהיא גם נורמלית וגם יציבה לאורך זמן. אני לא מכיר את זה יותר מחצי שנה. למשל, היה לי רומן של חצי שנה עם אישה נשואה פה בארץ. כשהייתי הומלס באירופה הכרתי גרמניה ברחוב בפרייבורג. היא היתה בדרך לפריז, הכרנו ברחוב, נשארנו שבוע ברחוב ובסוף היא לקחה אותי אליה הביתה. זה החזיק שם חודש ואז היא באה לבקר אותי פה לכמה שבועות אצלי. זה עדיין מהדהד כי השיא שם היה מאוד גדול. או שפה בארץ רדפתי אחרי מישהי, היינו צמודים, לא באינטימיות או רק אינטימיות, משהו מאוד קשוח ועם עומקים, אבל לא סימטרי וטוב ונורמלי. אבל אני רוצה חברה".
-איך אתה כותב?
"את 'My Baby Boy' כתבתי מנקודת מבט אימהית. אני עובר שם בין דמויות. זה היה בזמן ש'עופרת יצוקה' התחיל והיו שידורים ישירים של הפצצות. הטלוויזיה היתה במיוט והקאתי את השיר. מבחינת המצב הרגשי אני מאוד כאן ועכשיו. אני עובד עם דמויות, אבל לא ממקום של דמיון של סופר שעף וממציא לדמות רקע. הכל על מה שקורה איתה עכשיו. אני כותב מתוך הצפה של רגש מיידי, זה ממש לפרוק ולכתוב. למשל ב'מאד'ר לאבר' זה דברים שלא הייתי אומר לעולם בקולי".
-הופתעת כשגלגלצ אימצו את "Dreamer" ו"My Baby Boy"?
"ברור. 'Dreamer' אפילו לא עבר מיקס, לא שלחנו אותו לרדיו לא הוצאנו סינגל רשמי מעולם. מכרנו דיסק בהופעות שלא כתוב עליו כלום, אפילו לא השמות שלנו, לא זכויות שמורות. חבר'ה מגלגלצ קנו את הדיסק ונחשפו, זה הגיע לישיבה שלהם ושבר סטיגמות. מה שהיה נראה בלתי מושג ומצריך גדודי יחצנים - פתאום גילו אותנו. זה כמו סרט על רדיו בשנות ה-50'. אני זוכר שוידיאו מההופעה הראשונה ראשונה עלה אצלכם ב-mako. אני הגעתי 'מהיער' לא ידעתי מה זה אינדינגב. לבונטין 7 נראה לי יעד מבוצר שקשה לכבוש אותו".
-דיברת עם אותם חבר'ה מגלגלצ?
"אני חושב שגלגלצ עברו שינוי. אני רואה מה יש בפלייליסט, הם משדרים את הבילויים ואת דניאלה ספקטור. זה מזכיר לי את התקופות של פעם. כשהייתי טינאייג'ר גלגלצ היתה גאולה למוזיקה, עם השירים הכי טובים, הייתי ישן איתם בלילה. זה היה לפני עידן הפלייליסט המושמץ ורימון וכוכב נולד והסוף שבוע רגוע. היתה שם מוזיקה. לדעתי עכשיו הם קצת חוזרים לזה, שינו כיוון, מאזנים בין הדברים. הם יודעים איך להכניס אג'נדה ודברים שהם אוהבים, ועדיין להישאר מיינסטרים. ובעיקר נחמד לגלות שיש אנמשים מאחורי הדברים האלה, שנראים כמו מכונה".
-לאן הלהקה הולכת מכאן?
"יש לנו דד ליין, שב-1 בדצמבר ייצא אלבום. אנחנו מקליטים בקיץ באוגוסט, בינתיים מגייסים כסף להקלטות. אני לא מאמין שזה מה שיעצור אותנו. צריך אלבום בשביל הרומנטיקה. כשהשירים האלה נכתבו הם נכתבו כאלבום, הם מדברים אחד עם השני. אני מקווה שלא אכתוב עוד שירים עם מלאכים וכנפיים, כי יש לאלבום הזה את התמות שלו. יש כרגע 15-16 שירים ולא בטוח שכולם ייכנסו לאלבום. צריך את היכולת להביא את גוף העבודות הזה ביחד לסאונד אחיד, זה יקל על מי שמאזין לנו ושומע ביו טיוב סאונד מבולגן. זה יאפשר לפרוס את הקלפים ולהבין מה זה הדבר הזה שמבחינתי הוא סרט באורך מלא, ולא סיפורים קצרים. גם אסטרטגית זה נכון. אחרי שייצא האלבום אהיה חופשי להמשיך".
-ואם פתאום ממש תצליחו, גם בחו"ל?
"לא בא לי לחשוב רק דרך חלון של הצלחה. אני באמת מאוד חושש להיסחף למקום שהצלחה נהיית הדבר העיקרי. כשאתה גם המנהל ולא רק האמן אתה עלול להיסחף. אתה לא יכול רק להיות 'משוגע' וליצור ולהתפרק. אנחנו קובעים לעצמנו הופעות ותאריכים ויעדים וקמפיין בפייסבוק ופוסטרים - יש בזה רבה חן, הרגשה שאנחנו עושים בעצמנו, תחושה מדהימה. אז אני חושש שנהיה יותר מדי מנהל ופחות מדי אמן. מפחד שיהיה אכפת לי מלייקים בפייסבוק. אני חושש מאובדן התמימות. אני לא מחפש אהבה של המונים, אלא קשר עמוק, חיבור עמוק, ואני מרגיש את זה, מרגיש שזה קורה".
"דה איינג'לסי" בהופעות: 06.06 – בארבי, תל אביב, 07.06 – הופעת צהריים 14:00 , הצוללת הצהובה, ירושלים, 08.06 – דאג & טוני, נתניה.
.