b.jpg "שאגי אצבעות (צילום: Stephen Lovekin, GettyImages IL)")
"אני לא מעשן סמים, לא אוהב מריחואנה, ולא שותה אלכוהול. יש חברים במשפחה שלי ובקהילה של הראסטאפאריי שמעשנים ואני בסדר עם זה, אלה החיים שלהם, אבל אני לא בקטע. אני אוהב לקרוא, לנגן, לעשות נשים. אוהב לחגוג, אבל לא שותה ולא מעשן, אלא לא הדברים שלי. אני עושה מוזיקה, זה מה שהכי כיף לי בחיים".
לא הייתם מצפים לשמוע את המונולוג הזה מפיו של כוכב רגאיי שנולד בקינגסטון, ג'מייקה, אבל מאחוריו עומד אורוויל ריצ'ארד בורל, בן 42, שאתם מכירים בשם שאגי. מדובר למי ששכח באחד מכוכבי הרגאיי הגדולים שיצאו מג'מייקה בעשורים האחרונים, למי שמלך עם סגנון הדאנס-הול והקול הייחודי ברחבות הריקודים בשנות ה-90' עם להיטים ענק כמו "הו, קרוליינה" ו"מיסטר בומבסטיק" ובהמשך ניפק גם את "It Wasn't Me" ולהיטים מדליקים נוספים כמו "You're An Angel" ו"Sexy Lady".
"הייתי במקומות עוינים ותמיד הסתדרתי"
ב-4 בנובמבר שאגי צפוי להגיע ארצה לראשונה ולמלא את האנגר 11 בנמל תל אביב באלפי "ראסטות" מקומיים. "זו הפעם הראשונה שאני מגיע אליכם, וזה היה צריך לקרות מזמן, אני אוציא מזה את המקסימום, אתן הופעה שידברו עליה עוד הרבה זמן אצלכם בתל אביב", הוא אומר בשיחה טלפונית שנערכת סמוך ליום הולדתו.
-מה את יודע על ישראל חוץ ממה שאתה שומע בחדשות?
"תשמע, יש לי כבוד לכל מקום ויש לי חברים שמכירים את ישראל. אני יודע שזה מקום מאוד מפותח עם תרבויות שונות ואנשים חמים. שמעתי שישראלים אוהבים רגאיי ומוזיקה בכלל. הם באים לג'מייקה לשמוע את המוזיקה. אני עוד לא יודע איך זה יהיה כשאגיע, צריך לראות בעצמי. החדשות וכל הרעש מסביב לא מפריעים לי. הייתי במקומות רבים כל חיי, בין היתר במקומות עוינים, ותמיד הסתדרתי. רק כשאני מגיע למקום אני מרשה לעצמי לשפוט אותו. במשך שנים היו אומרים לי שמקומות מסוימים הם מסוכנים, ויש בזה הרבה תעמולה. אני צריך לבוא ולראות במו עיני ובטוח שיהיה בסדר".
c.jpg "שאגי הופעה מגטי (צילום: Ralph Orlowski, GettyImages IL)")
-מה אתה מכין לנו במופע?
"הרבה להיטים גדולים ושירים שהפכו לחלק מהחיים של אנשים והתרבות שלהם. אני בא כדי לבדר עם השירים שלי. אני הולך להתחיל מהתחלה, מהלהיטים הישנים עד היום, חייב לתת ולנגן את כל מה שהקהל אוהב, אחרת אין טעם. בנוסף לזה אני חייב לומר שאני אוהב שמופע אחד שונה מהשני. אבל זה כבר תלוי בקהל ובתרבות במקומות שונים. אני משוכנע שכאשר אגיע וארגיש את האווירה יהיה לי משהו קצת אחר לתת".
"המוזיקה יכולה לשנות, אבל היום היא גימיק, רק כסף, לא אמנות"
ba.jpg "שאגי כועס (צילום: Brendon Thorne, GettyImages IL)")
-היו עליך איומים או לחצים לא להגיע?
"לא היו עלי איומים. תשמע, אני הולך לאן שהמוזיקה שלי לוקחת אותי. אני מוזיקאי שבה לבדר, לא איש פוליטי. יש לי דעות על אנשים, לא על מדינות, אני לא מעורב בפוליטיקה. יש לי מסרים בשירים, והמסרים האלה חצו גבולות והגיעו לאנשים שונים בארצות שונות, אבל ממקום של הנאה, לא ממקום של הטפה, ובתרבויות שונות אנשים הבינו אותי אחרת. המוזיקה שלי יכולה לשנות אווירה, אבל לא כרגע".
-מה הכוונה?
"בגדול אני מאמין שמוזיקה יכולה לשנות דברים. עובדה שזה קרה לאורך ההיסטוריה. אבל אנחנו לא שם כרגע, אנחנו לא בזמנים שהמוזיקה חושבת. המוזיקה היום היא גימיק. זה הולך על כסף לא על אמנות. חברות תקליטים נועדו כיום רק למכירות טיפשיות, הם הולכים רק עם זה כיום".
-כמה זה מפריע לך?
"זה לא מפריע לי יותר. אני עשיתי את שלי עם להיטים ואלבומים. אני לא בפוזיציה של לעשות עוד אלבומים, אני רק רוצה להופיע וכבר לא מתרגש מלהקליט. אנחנו לא בעידן של לעשות תקליטים גדולים ולמכור אותם. האנרגיה היא כרגע לקבל מהקהל ולתת לו, אני לא אוהב כרגע משהו אחר. יש לי את היכולת לעשות מוזיקה חדשה אבל אין לי חשק להתחיל לקדם אותה בשוק הזה שדי גוסס כרגע. אנשים מחפשים מוזיקה למסיבות ויש לי מספיק כאלה, אז למה שלא אנגן אותם בהופעות".
"לבוב מארלי היתה אובססיה למצעדים ומכירות"
-אתה מרגיש מספיק מכובד?
"אני לא עובד בשביל הכבוד. אמא שלי אמרה לי לעבוד בשביל הרווחים התרבותיים ובשביל האנשים, לא בשביל רווחים כספיים ופרסים. יש לי כל מה שהמוזיקה יכולה היתה לתת לי, אני לא צריך פרסים, אני יכול רק לאסוף מזכרות. אולי פעם חיפשתי את זה, היום אני כבר מעל 40 ולא צריך תארים ופרסים כי המוזיקה שלי מדברת בשם עצמה. אף אחד לא יוכל למחוק את מה שעשיתי ואת המסורת שלי. אני אחרי 25 שנה של מוזיקה שעומדת בפני עצמה".
-יש מי שממשיך אותך?
"כמובן. הרגאיי זה תנועה ויש הרבה מוזיקאים שעושים דברים שאני מעריך כמו שון פול ומאבאדו. שון קינגסטון הולך לכיוון פופי יותר ועושה את הקטע שלו זה ממשיך המסורת".
-ובוב מארלי?
"תמיד השם שלו יצלצל. הוא היה הרבה שנים במיינסטרים וזה הוטמע האנשים אני ואחרים באנו אחריו. לא הגעתי לאותה כמות של הצלחה כמוהו, הוא ייסד תנועה והוא הנאמבר וואן הכי גדול. היתה לו אובססיה למצעדים ומכירות ואנשים קנו אותו. לאחרים יש גם את זה, כמו UB40 שהיו מסחריים. מארלי הביא אנרגיה ופופולריות, שם את הדברים על השולחן. השם שלו תמיד יהדהד במוזיקה הזו".
"אני חלק מהמסורת. יש לי עוד עשר או 15 שנה לתת"
-והשם שלך?
"השם שלי הוא תמיד חלק מהמסורת הזו. כשמדברים על דאנס-הול זה חייב להיות עם השם שאגי. אני חלק מזה. חלק גדול או חלק קטן - את זה יקבעו אחרים".
-אחרי כל השנים אתה עדיין מתרגש כשאתה עולה לבמה?
"אני מתרגש, כן. זה מה שעושה לי את זה כרגע, לראות את העיניים של הקהל פתוחות ולראות אותם רוקדים. היו לי להיטים גדולים. אני כבר לא צעיר, אבל המוזיקה שלי עדיין יכולה לדבר לצעירים. לרקוד את המוזיקה שלי זה מה שעושה לי כיף. מה שמוכר או לא כבר לא משנה לי. אני עדיין עושה את זה ואם רוקדים אז זה טוב. אני אתן את שלי עוד עשר או חמש עשרה שנה ואחרי זה אעשה מוזיקה לעצמי. ואהיה בצ'יל אאוט עם הילדים ויהיה לי כיף".