עצב מהול בשמחה, ככה הכי נכון לתאר את תחושותי המידיות, דקות אחרי שגיליתי שאחת הלהקות האהובות עלי בכל הזמנים שמה קץ לחייה, רגע לפני שאיבדה את עצמה לדעת מוזיקלית. אני מלווה את REM, או יותר נכון REM מלווה את חיי, כבר 23 שנה, אולי אפילו קצת יותר.
אורנג' קראש
מהו סוד קסמה של הרביעיה (שהצטמצמה לשלישיה אחרי עזיבתו של ביל ברי המתופף) הזאת מעיר קטנה בשם את'נס במדינת ג'ורג'יה? מה גרם ללהקת אינדי שהופיעה בתחילת האייטיז במסיבות סטודנטים וכתבה טקסטים שאיש לא הבין, כי הסולן היה ממלמל, להפוך ללהקה הכי גדולה בעולם, אי שם באמצע הניינטיז? קשה לקבוע זאת ברמה הגלובלית. ברמה האישית נכבשתי בכריזמה האינסופית של מייקל סטייפ, במלודיות המדהימה של הלחנים וכשהבנתי אותם, אז גם בטקסטים הלא מתפשרים שעסקו באהבה, שנאה, מוות, פוליטיקה, התחממות גלובלית, המרחבים הפתוחים והאורבניות המנוכרת.
יש שירים שאתה זוכר בדיוק איפה הייתם ומה חשבתם כששמעתם אותם לראשונה? את "Creep" של רדיוהד שמעתי לראשונה מתנגן מהרדיו באמצע תורנות מטבח בבסיס צפוני. את "Smeels Like Teen Spirit" קיבלתי בבום לפנים באמצע ערב ב"רוקסן" המיתולוגי. את "Orange Crush" של REM שמעתי וראיתי לראשונה ברגע טלוויזיוני שהקפדתי אף פעם לא להחמיץ - פינת המוזיקה של קוטנר ב"זהו זה". למרות שאת "The One I Love" (שיצא שנה קודם) היכרתי ואהבתי, לא זכרתי מי המבצעים של השיר.
אבל לעולם לא אשכח איך פריטת הגיטרה החדה כמו סכין של פיטר באק, יושבת על הרית'ם סקשן של מייק מילס וביל ברי והשירה העוצמתית ומלאת הרגש של מייקל סטייפ היכו בי כמו סדרה של אגרופים ישר לבטן. למחרת רצתי לחנות לקנות את הקסטה. "Green" היה אלבום מורכב וחסר פשרות מצד אחד ומלודי וקראנצ'י עד כאב מצד שני. לא היה לי קל לאהוב אותו - כמו את REM בכללותה - כשזה היה קל מדי, זה כנראה לא היה אלבום טוב מספיק.
הביטלס של תקופתם
תמיד התבאסתי מכך שהלהקה שהיתה כמעט רק שלי עד האלבום "Out Of Time" (שיצא ב-1991), הפכה לזאת המזוהה עם שיר כמו "Shinny Happy People" ואחרי מיליון השמעות ברדיו התקשיתי להאזין עוד ל"Loosing My Religion" (שכונה בישראלית "הו, לייף").
למרות שני השירים הללו, מדובר היה באלבום פופ קסום ומושלם שבסופו לא כעסתי על פיטר באק שאשפז את פדל הדיסטורשן והחליפו במנדולינה וגיטרות אקוסטיות. למדתי כל אקורד ומהלך גיטרה באדיקות כי זה היה אולי הרגע ש-REM הפכו לביטלס של תקופתם.
עד שיצא "Automatic For The People", שנה אחרי כן, התחלתי לחפור בהיסטוריה של הלהקה ולהכיר את כל האלבומים המוקדמים, מהתקופה שהיו להקה שהסטודנטים בארה"ב אהבו לדבר עליה. ובניגוד להרבה שטויות שכובשות אמריקאים - הפעם הם כל כך ידעו על מה הם מדברים. התמכרתי לפריטות המהירות על ה"ריקנבקר" של באק, לשירה נטולת הדיקציה של סטייפ ובעיקר התאהבתי בקול השני הגבוה של מייק מילס - כוכב רוק עם לוק ביל גייטס.
באותה שנה, בביקור בארה"ב, חפרתי בחנויות הדיסקים וחזרתי עם אלבומים מוקדמים וקסומים כמו "Ducument" הזועם פוליטית, אלבום הבכורה החולמני "Murmur" ואפילו פרויקט הצד הבלוזי שלהם עם וורן זבון, "Hindu Love Gods". ברגע הזה כבר היה לי ברור שמדובר באחת מלהקות החיים שלי, שאת כל יצירותיה ארדוף ואאסוף בקנאות של אספן בולים קשיש. סינגלים עם בי סיידים נדירים, בוטלגים והופעות אורח באלבומי אחרים. לא ויתרתי על שום צליל וכמעט תמיד לא התאכזבתי.
Bingo Hand Job
REM גם תמיד ידעה לפנק את המעריצים האדוקים שלה, עם סינגל מיוחד רק להם בכל חג מולד והבלחות מפתיעות של שירים קטנים ולא מאוד מוכרים גם בסיבובי ההופעות הענקיים ביותר בשנות האלפיים. גם כשהפסיקו להופיע כהחלטה, הם ערכו כמה הופעות אקוסטיות תחת שם בדוי כמו "Bingo Hand Job" במועדונים קטנטנים לעיני קומץ מעריצים יודעי דבר. הם אהבו את הלהקה והיא החזירה להם אהבה. זה לא דבר רגיל בעולם המוזיקה.
"אלבום על מוות"
"אוטומטיק" היה שינוי כל כך מהותי מקודמו הפופי - הוא היה אפל וקודר, "אלבום על מוות" - הגדיר אותו מייקל סטייפ. עד היום, אם תעמידו אותי כשגבי אל הקיר, אצהיר ללא היסוס כי הוא האלבום האהוב עלי של REM. הוא כל כך עמוק ואפוקליפטי ועדיין גורם לי להתאהב בכל פעם בשיר אחר ממנו. עדיין מעניין ומפתיע, מגלה בכל השמעה רובד חדש, צליל מיתר או מכת באס שפספסת עד עכשיו. אין הרבה אלבומים כאלה. וגם בו, אגב, לא חסרו שירים שהפכו ללהיטים גדולים, כמו Everybody Hurts", "Drive", "Man on the Moon", "The Sidewinder Sleeps Tonite ו-"Nightswimming".
האלבום הבא "Monster", היה האלבום היחידי של REM שעד היום אני לא מצליח לחזור אליו או להאזין לו במלואו. בהשפעת גל הגראנג' מצד אחד וממדי המפלצת של U2 מצד שני, הפכה הלהקה הצנועה והפשוטה מעיר-קטנה-אמריקנה למפלצת, כשם האלבום, כולל תדמית צבעונית, תלבושות מגוחכות וסאונד גדול מדי. בסיבוב ההופעות של האלבום הזה החליטה מפרצת להתפרץ במוחו של ביל ברי והוא ארז את חפציו ואת תופיו והלך לעסוק בחקלאות, עד עצם היום הזה.
להתפרק עם ביל ברי?
הרבה אנשים יגידו שעזיבתו של ברי, שלא היה רק מתופף אלא שותף בכתיבה ודמות כריזמטית ועתירת גבות, היתה יכולה להיות הרגע בו הלהקה היתה צריכה להתפרק. ייתכן שהם צודקים במידה לא מבוטלת. אחרים יגידו שהאלבום "UP" היה מצוין ומהורהר או שגם ב-"Reveal" היו רגעים קסומים. אני מוכן לסכן את המוניטין שלי ולהצהיר ש--"Accelerate" מ-2008 היה קאמבק מצוין לצליל הרוק הישן והטוב של הלהקה ואפילו "Collapse into Now", האחרון, היה כזה די סבבה של אלבום.
אי אפשר לצטט את שלומי שבן ולהגיד על הלהקה ש"היא לא התבגרה יפה". נכון, האלבומים בעשור האחרון כבר לא היו יצירות מופת שלמות, אבל בכל אלבום עדיין היו כמה שירים "צדיקים בסדום" שנשמעים מעולה באוסף שתערכו לעצמכם באייפוד. על הבמה זה היה סיפור הפוך לגמרי - במקום לדעוך ולהפוך לגרסה חיוורת של עצמם, המשיכה הלהקה להופיע ולהישמע מעולה. מייקל סטייפ גדל במשך השנים להיות אחד מבכירי הפרונטמנים של עולם הרוק אי פעם. הלהקה נטשה את הגיטרות האקוסטיות אי שם בראשית שנות ה-90' ונתנה בתופים ובדיסטורשן כמו להקה צעירה ורעבה עם כמות לא פרופורציונית של מעריצים.
סיבוב פרידה חברים, עצירה בישראל אהובים, וצאו לשדות הציד הנצחיים כשאתם עדיין מחייכים ולא מבוטוקס. תמיד תישארו The one I love.