מי צריך תקליטים בשנת 2014? כנראה שיש לא מעט אנשים שהפלסטיקים העגולים והשחורים, עם החורים, העשויים מויניל, מהווים עבורם אטרקציה. ולא רק אספני תקליטים מכורים לנושא, אלא גם צרכני מוזיקה שחשים שהתקליט, קצת כמו היידיש, הוא פריט תרבותי רטרואי מגניב, ומתחברים אליו מחדש.
היום מושק ספר חדש בשם "סיפור כיסוי" שכולו הומאז' לתרבות הויניל המקומית. הספר מציג את סיפורן של 300 עטיפות תקליטים ותקליטונים מאוצר המוזיקה הישראלית, ביניהם של כמה מהכותרים הנחשקים והנדירים ביותר בהיסטוריה של תקליטי הויניל בארץ, בכל הסגנונות הפופולריים: רוק, פופ, מזרחית, דיסקו, בלוז, ג'אז מוזיקה אתנית, ושילובים ביניהם. על מלאכת העריכה שני מומחים לנושא - האספן ואיש הרדיו ("קול ישראל") ערן ליטוין, והאמן עופר "סקולמסטר" טל, מההרכבים "התפוחים", "אודיו מונטאז'" ו"רדיו טריפ". מאחורי הוצאת הספר עומדת חברת האופנה וההנעלה "פומה".
"מטרת הספר היא ליצור קאנון של הדברים שאספנים, ותיקים וצעירים, מחפשים ולהציג לחו"ל מה האספנים שם צריכים לחפש", אומר העורך עופר טל. "גם אני וגם ערן ליטוין אספני תקליטים ישראלים מגיל מאוד צעיר. כרגע יש לי בערך אלפיים תקליטים. אבל זה לא עניין של כמות. ערן מגיע מתחום האספנות, של להשיג כל דבר שיוצא, ויש לו כאלף תקליטונים. לי יש טעם יותר ספציפי, שמתבטא בספר. יש פה 300 עטיפות נבחרות, שהשפיעו מאוד, שהיו ציוני דרך ושעד היום נותנים השראה. למעשה התחקיר התחיל לפני עשרים ומשהו שנה. הכרנו מגיל צעיר, עבדנו מזמן בטאואר רקורדס, כיום הוא עורך מוזיקה ראשי ב'קול ישראל'. אני הלכתי לכיוון של לנגן את התקליטים האלה ולשלב אותם בין תקליטים לא ישראלים, ועם חלקם אני עובד עד היום".
-איך בחרתם את ה-300?
"בתחילת הקיץ התחלנו לעבוד והתחקיר כבר היה די גמור. בחרנו 300 כותרים שיש בהם גרוב ישראלי, רוק מזרחי, להקות קצב, יווני, טורקי, פאנק וגל חדש. עטיפות הכי גרוביות, הכי מגניבות. ואין פה נכון ולא נכון, יש טעם אישי של ערן ליטוין ושלי. וגם לא צריך להתנצל, אני חושב. יש הרבה דברים שאני מצטער שלא הכנסתי, למשל 'בציר טוב' של אילן וירצברג ושמעון גלבץ לא נכנס, מכל מיני סיבות. או נייג'ל האדמור לא נכנס, כי אי אפשר הכל. היעד היה 300. המנעד הוא מהתקליטון הראשון של אריק לביא עם "שיר הקטר" ו"הסלע האדום" בשנת 59' ועד עטיפת "מפלצות התהילה" של משינה ב-92', שהוא מהתקליטים מהאחרונים שיוצרו בארץ. ב-93' הפסיקו ליצר תקליטים בארץ באופן המוני.
-יש לא מעט עטיפות מצוירות.
"בחרנו את העטיפות הכי יפות. הרבה פעמים בתקליטים היו רק הפנים של הזמר. אמרנו שזה לא יפה כי זה נראה כמו פייסבוק. אבל הכנסנו את הפנים של יורם ארבל, של אלכסנדרה. העטיפות הכי יפות היו ניסיון לחקות קו פסיכדלי של פופ-ארט עולמי מהסיקסטיז והסבנטיז. הרבה בזכות אבנר כץ שהיה מאייר של תקליטים, והוביל קו של צילום וציור ביחד, ועיצב הרבה עטיפות. גם לדוד טרטקובר יש הרבה עטיפות מפורסמות. האיקוניות שלו, שנבחרו למקום הראשון והשני בארץ, הן המאפרה של 'מחכים למשיח' של שלום חנוך, ופעמון הדלת של מתי כספי. מטרטקובר נכנסו הרבה לספר - אריק איינשטיין, החלונות הגבוהים, חוה אלברשטיין, שמוליק קראוס. אבנר כץ היה מעצב התקליטים המקצועי הראשון בארץ, וטרטקובר לקח את זה למקום יותר מיוחד, חדשני, ישראלי".
-בשנים האחרונות יש תחייה תרבותית של התקליט, למשל "יום חנויות התקליטים".
"אני מציע לא להתבלבל בין תחייה תקשורתית לתחייה בכלל. התחייה היא כי ימי הזוהר נגמרו. אני בלהקת 'התפוחים', ובהרכבים 'רדיו טריפ' ו'אודיו מונטאז'', והוצאנו תקליטים. הכמות מצומצמת, האווירה נוסטלגית והפורמט נוסטלגי. זה בעיקר ממורביליה עבור מי שאוהב הרכב כמו 'התפוחים' ורוצה להחזיק תקליטים שלו. מכל מיני סיבות רגשיות. לעומת זאת, דיג'ייז תמיד השתמשו בתקליטים, הם לא הפסיקו, גם האספנים הכבדים צורכים תקליטים. גם בשנות ה-90', כשאנשים נפטרו מהתקליטים שלהם שהתגלגלו ברחוב, קבוצה קשה של תקליטנים המשיכו לנגן מהם. היום יש כבר פרספקטיבה תרבותית. פעם התקליט היה נראה כמו משהו שאבד עליו הכלח, היום הוא נהיה משהו מיוחד. בתרבות פופולרית לוקח עד שמתחילים להעריך דברים ממרחק השנים, להבין מה חשוב, מה מעניין, מה התיישן, מה עדיין שומעים. דברים שמצליחים בתקופה מסוימת הם לאו דווקא מה ששורד 30 שנה".
-מהם התקליטים שהכי מעניינים היום?
"יש מגמה כללי בעולם, וגם בארץ, שלהתעניינות בסצנות קטנות אבל גלובליות , כמו בוליווד, פסיכדליה טורקית, רוק מזרח רחוק, pאנק דרום אמריקאי. בדברים האלה יש כותרים בולטים מהקטלוג העברי שמעניינים את חו"ל, יש להם קונים במדינות כמו צרפת ויפן. לכן בספר הזה אנחנו, כעורכים, גם עושים מעין קריצה לחו"ל, למרות שלא קיבלנו עזרה ממשרד החוץ אנחנו מרגישים שגרירים. יש הרבה מאוד תקליטים ישראלים שמעניינים בחו"ל. הצ'רצ'ילים כמובן. לפני 12 שנה יצאה הדפסה אירופאית של דני בן ישראל 'חנטריש שלוש ורבע'. אז האורגינל עולה אלף דולר והדפסה מחודשת עולה מאה דולר. שלמה גרוניך "למה לא סיפרת לי" נכנס לספרים של פסיכדליה עולמית ומגיע למחירים יפים בחו"ל. דיברתי עם אספנים מאנגליה שביקשו אותו ספציפית. יש גם פסיכדליה טורקית ומתעניינים בתקליט של הזמרת גרציה פרץ, שיצא ב'פורטונה רקורדס' בשנות ה-70'. המהדורה הראשונה היתה סולד אאוט. חובבי ג'אז אתני, ויש לא מעט כאלה, מעבירים לארץ בקשות לתקיטים של 'הברירה הטבעית', ותקליטים מרוקאים ותימנים. למשל צביה אברבנל, זמרת תימניה ששרה ג'אז תימני. פיטרסון, שדרן אגדי מאנגליה, מנגן את זה בתוכניות שלו. אני מחכה שיגלו את 'אחרית הימים' או דברים אחרים שיצאו יש להם ערך מאוד גדול. מישה סגל, לדוגמה, או להקות צבאיות שעשו דברים מדהימים".
-אילו תקליטים אתה הכי אוהב?
"כאלה שממש הייתי משמיע לך זה התקליטון 'תנו צ'אנס לשלום', 'גיב פיס א צ'אנס' בעברית, בביצוע אורי זוהר, אריק איינשטיין וחברים, מה שנקרא 'מקהלת כולם', בליווי הצ'רצ'ילים. או תקליטון של מישה סגל עם שני קאברים לביטלס. אני אוהב את גרוניך הראשון ואת אחרית הימים. ועוד כל מיני יציאות כמו אלברט פיאמנטה ותזמורת הברנשים, אלכסנדרה, שולה חן".
-ועכשיו לשאלה הלא פיירית: מי צריך היום תקליטים כלל?
"בגדול, אף אחד לא צריך תקליטים. גם לא צריך ספרים, בגדול. גם לא שולחן כתיבה. בתל אביב גם לא צריך מקרר, כי אני יכול לקנות מה שאני רוצה במרחק מטר מהבית, 24 שעות ביממה. אנשים צורכים משהו כי זה פסיכולוגי. התקליטים זה פריט שפעם היה המלך והיום לא. יש לו ערך סנטימנטלי ותרבותי מסוים. אם אתה חושב על המשכיות. אם אתה אוהב את מתי כספי ואת האלבום צד א' צד ב', אתה יכול לשים פליי על הדיסק או לראות ביו טיוב, אבל זה תקליט עם צד א' וצד ב', ובלי להפוך הת התקליט אין לך את מלוא החווייה. או הכבש השישה עשר - 'עכשיו תיקחו את התקליט והתהפכו לצד שני', ואתה קם והופך את התקליט לצד שני כשהמחט מגיעה לסוף.
"בשביל לשמוע את הבלאק אייד פיז או LMFAO לא צריך תקליט, אבל מי שרוצה לשמוע את גווני הסאונד של פינק פלויד או אושיק לוי, יכול לקחת את האורגינל. תמיד אפשר לעשות רפרודוקציה, אבל אם אתה רוצה לשמוע את הסאונד כמו שכיוונו אותו מראש, אז צריך תקליט. מוזיקה חדשה לא צריך תקליט, אלא אם כן היא איימי ווינהאוס, עם ניחוח של רטרו. או התקליט המפורסם של הצ'רצ'ילים, שלעומת הצליל של התקליט, הדיסק נשמע דהוי לגמרי. יש אנשים שרוצים לשמוע צבע דהוי, לא אכפת להם. אבל מי שרוצה צליל חם, מקורי ואמיתי, ולא מקומפרס, שישקיע 800 שקל בפטיפון ומגבר, וזהו".