סוף יולי, תל אביב, חם, לח, מהביל. חשבתי לתומי ש"נוורמור" אולי יביאו איתם קצת רוח קרה מסיאטל. התבדיתי. רק 500 איש, כמחצית מהתפוסה, מילאה את מועדון התאטרון ביפו, אבל גם ככה היה לוהט. מאוד
להקת הפאוור-פרוגרסיב-טראש מטאל האמריקנית הגיעה אתמול להופעה במועדון התיאטרון בתל אביב. ומול האנרגיות שנשפכו שם על הבמה קשה היה להישאר אדיש. או יבש.
להיט אחר להיט, כמו שהבטיחו בראיון המוקדם ל-mako, שפכו נוורמור את כל הרפרטואר שלה. ניכר היה שהם לא באו לקדם אלבום חדש או לחבר את הקהל לחומרים שהם לא מכירים, אלא רק לתת לו את מה שהוא רוצים - שואו מעולה, אנרגיות טובות וכל השירים שכולם רצו לשמוע.
"Dead heart in a dead world" נתן את אות הפתיחה לקהל, שהחזיר אהבה לבמה. ו-"enemies of reality" שהגיע אחריו איים לשבור את קירות האולם.
הסולן ווארל דיין הפגין חברמניות והקדיש את הבלדות השקטות שבאו אחר כך "לבנות היפות של תל אביב". עם זאת, גם הוא התלונן על החום והלחות. היו צריכים להזהיר אותו. בישראל קשה בקיץ.
הסאונד בהופעה הפתיע לטובה, למרות שהיא נערכה במועדון התיאטרון הידוע בדרך כלל בבינוניות בתחום הזה. גם בשירים מורכבים כמו "inside four walls" אפשר היה להרגיש את הטפיחות על הבס ולרעוד בכל ריף של הגיטרה.
את ההופעה המחשמלת והאנרגטית הזו סגרו "נוורמור", כצפוי, עם הלהיט הכי גדול שלהם, "the voyager", שנתן לקהל סיבה אחרונה להשתולל.
בהדרן סיפר דיין לקהל קצת על ילדותו, ועל המוזיקה שספג מאחיו. בגלל זה, לדבריו, החליט להחריב את אחד מהשירים שגדל עליהם, "The sound of silence" של סיימון וגרפונקל. או במילותיו שלו: "the sound of silence is so fucking loud". המלים הקסומות נותרו כשהיו, הלחן – מקורי לחלוטין, ורועש באמת. רועש עד כדי כך שהפוגו בקדמת הבמה כבר הפך לסכנת נפשות.
תקרית משעשעת בזמן ההדרן נרשמה כשבחור אחד מהקהל החליט שהוא רוצה לנסות ולשיר גם. הוא עלה לבמה והספיק לשחרר צעקה אחת למיקרופון של דיין לפני שהמאבטחים הגיעו אליו, אז קפץ בתקווה שהקהל יתפוס אותו. הוא לא. דיין ההמום שכח את המילים ושר במשך בית שלם "I'm lost, I forgot the words".
לסיכום, "נוורמור" באו לארץ כדי את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב. נתנו שואו, הדליקו את הקהל והשאירו טעם של עוד. דיין נפרד מהקהל בהבטחה שזו לא הפעם האחרונה שלהם כאן. אני יכול להבטיח שכשהם יגיעו שוב, גם אני אהיה שם.