"ביץ' פוסילז" נוסדה ב-2009 כפרויקט סולו של דאסטין פייסור, מולטי-אינסטרומנטליסט מצפון קרוליינה שעבר לניו יורק. פייסור הקליט את אלבום הבכורה, הנושא את שם הלהקה, לגמרי לבדו בשנת 2010. מאז, ההרכב השתנה קצת ובאלבום "Clash The Truth", שיצא השנה, "ביץ' פוסילז" הפכו לצמד - דסטין פייסור והמתופף טומי גארדנר, אליהם מצטרפים להופעות גם ג'ק דויל סמית' וטומי דייווידסון. ההרכב המוערך חולש על ז'אנרים שונים, עם דגש על אינדי רוק, ניו וייב, סרף רוק, ודרים פופ מדוסטרש. אבל עם כל הכבוד לניימדרופינג, מה שבאמת חשוב זה שהם יגיעו לתל אביב ב-16 בספטמבר, להופעה אחת בבארבי, מה שזיכה אותי בריאיון טלפוני עם דסטין פייסור, האיש מאחורי הלהקה.
>> מיקסטייפ של הביץ' פוסילז
השעה בניו יורק 11 בבוקר, ואני תופס את פייסור בטלפון אחרי שלושה ניסיונות: "כן, קצת מוקדם לי", הוא עונה בקול של קפה ראשון, "אני ביום שלם של ראיונות ונדמה לי שפספסתי אחד, ניסיתי לשים שעון מעורר כדי להצליח לענות לכולם ואני חושד שנכשלתי, הייתי ישן כל היום אם לא היו מעירים אותי", צוחק. לזכותו ייאמר שהוא הרוויח את העייפות שלו, הפוסילז מסתובבים כרגע בכל העולם בטור שמקדם את "Clash The Truth". חוץ מבישראל, הם הופיעו גם באנגליה, נורבגיה, איטליה, הולנד, קרואטיה, שווייץ, יוון, אוסטרליה וניו זילנד לפני שימשיכו בסתיו בכל ארצות הברית יחד עם קורט וייל.
"בהחלט מרגש להגיע לישראל", מבשר פייסור, "הלוואי שהייתי יודע יותר על תל אביב, והייתי שמח גם להכיר אותה טוב יותר, אבל הטור ממש צפוף. סיפרו לי שזו עיר עם חיי לילה מטורפים, אבל אנחנו לא נספיק לחוות את זה הפעם. אנחנו מגיעים לישראל, מופיעים וטסים מיד לאוסטרליה", הוא מספר, "כשקיבלתי את התאריכים של סיבוב ההופעות, ממש התרגשתי. זה די מדהים, לא חשבתי שאי פעם אגיע להופיע שם. זה היתרון הגדול ביותר של סגנון החיים שלי, להגיע למקומות שלא דמיינתי שאגיע אליהם".
כפי שכולנו יודעים וחווים, לא קל לגרום ללהקה להגיע לכאן, אבל פייסור מבטיח שביטולים זה לא הסטייל שלהם: "גדלתי בצפון קרולינה, בעיר שלהקות היו מדלגות עליה בזמן סיבובי הופעות, אף פעם לא היו מגיעות", הוא צוחק, "כשסוף סוף להקה היתה מגיעה, זה היה כל כך מרגש. לכן אנחנו מנסים לעשות את ההפך - להגיע לכל מקום שלהקות אחרות היו אולי מדלגות עליו, אנחנו אוהבים ללכת למקומות שאחרים לא מגיעים אליהם".
-גם עלינו דילגו לא מעט, מה היתה ההופעה הראשונה שהיית בה?
"אני חושב שהראשונה שהלכתי אליה לבד היתה אופספרינג או משהו. הייתי בכיתה ד'".
-"Clash The Truth" יצא השנה וקיבל ביקורות מעולות. ניכר שהתהליך היה שונה, שהוא יותר "אלבום להקה" מאשר "אלבום דסטין פייסור".
"אומנם כתבתי את כולו בעצמי, אבל כן היה שינוי בתהליך העבודה. המתופף טומי עזר לי לכתוב חלק מהשירים, ישבנו עם גיטרה ובס והחלפנו תפקידים. זה ניכר בעיקר ב-Bring Me Down' וב-'Careless', אבל גם בשאר השירים שכתבתי לבד זה מתבטא: היו לנו שלושה ימי חזרות לפני זמן האולפן. הראיתי לטומי איך אני רוצה שהשירים יעבדו, והוא לקח את זה משם. נתתי לו חופש לעשות מה שהוא רוצה. הוא סוג המוזיקאי שיש לי ביטחון מוחלט בעבודה איתו - הייתי מרגיש בטוח לנגן איתו הופעה שלמה בלי שהוא מכיר אף אחד מהשירים, והוא היה עושה את זה מושלם, אין לי מושג איך הוא עושה את זה".
-עבדתם עם קאזו מקינו מ"בלונד רדהד" על השיר "In Vertigo", איך זה עבד?
"היא מדהימה! היא כל כך מגניבה, והיא המוזיקאית שאני חושב שכולם צריכים לשאוף להיות. היא כל כך צנועה ואדיבה. גיליתי שהיא אוהבת את המוזיקה שלי כשקראתי ריאיון איתה, והופתעתי לקרוא שהיא אוהבת את ביץ' פוסילז. ממש התלהבתי, ושלחתי לה מייל כדי להודות לה ולספר לה כמה זה שימח אותי. היא ענתה ונעשינו חברים. אחר כך, כשנכנסנו להקלטות, הרמתי לה טלפון ושאלתי אותה בהתרגשות אם יש סיכוי שתרצה לעבוד איתנו על שיר באלבום החדש. היא ענתה לי במהירות ואמרה שהיא תשמח מאוד, זה היה מדהים, היא היתה נפלאה. קצת אחר כך הופענו איתם והם הציעו לנו להצטרף לסיבוב הופעות, אבל אילוצי לוחות זמנים מנעו את זה לצערי".
-שמעתי שהוריקן "סנדי" כמעט מנע מהאלבום לצאת בזמן, מה קרה שם?
"הקלטנו את כל האלבום וכבר היינו בשלב המיקסינג, הכול היה מוכן. היו לנו כמה ימי חופש לפני שהיינו צריכים לחזור לאולפן, ואז הגיע ההוריקן. שמעתי מבן (גרינברג, א.ב) שהפיק את האלבום שהאולפן הוצף ונהרס, מובן שנכנסתי להיסטריה. באותו שלב, לא היה לי מושג אם הקבצים גובו, לא ידעתי אם הם הוצלו מטביעה. כמה ימים לאחר מכן, גיליתי שהבעלים של המקום נכנס לאולפן רגע לפני הסופה וגיבה את כל הקבצים, כנראה שאני חייב לו ארוחה.
"בעקבות זאת, היינו צריכים ללכת לאולפן אחר כדי לסיים את האלבום ובדיעבד העיכוב הזה היה מעולה עבורנו. כיוון שהיינו צריכים למצוא אולפן חדש, היה לנו בדיוק מספיק זמן 'מחוץ' לאלבום, זמן שבו לא שמענו אותו ולא עבדנו עליו, וכשחזרנו לעבוד היתה לי את הפרספקטיבה לשמוע אותו יותר אובייקטיבית, לשנות דברים ולהוסיף חלקים חדשים. ההפסקה שנכפתה עלינו גרמה להכול להרגיש רענן שוב".
-סיבוב הופעות שלא תחמיצו יהיה עם קורט וייל, איך ההרגשה?
"הוא מוזיקאי ואדם נהדר. להופיע עם עוד להקה בטור יכולה להיות חוויה אדירה, אבל גם קשה – זה לחלוטין תלוי במי האנשים. שמחנו להופיע עם וייל כי בעבר, כשרק התחלנו, ניגנו איתם שלוש או ארבע הופעות ואני מתרגש מאוד לראות אותם שוב. כשמופיעים עם עוד להקה בסיבוב כל כך ארוך, אנחנו בעיקר מקווים להפוך לחברים שלהם, אבל זו תמיד חוויה משונה, כי גם כשזה כן קורה, כשנגמר הסיבוב 'נפרדים' ומרגיש מאוד מוזר שכבר אי אפשר להסתובב עם האנשים שחיית איתם ביום-יום במשך כמה שבועות".
-ההופעות החיות שלכם מפורסמות מאוד באינטנסיביות שלהן, איך אתם עושים את המעבר ללייב?
"אני לא יודע, זה לא שאנחנו מתכננים את זה. אני לא חושב על איך יהיה לפני ההופעה, אפילו לא קצת. כשאני יוצא החוצה ורואה את האנשים, זה משתלט עלי. לאו דווקא כשהקהל משתגע, לפעמים גם ההתרגשות להיות במקום כלשהו, או לנגן שיר חדש, זה כל מה שאני צריך. הרי בסיבוב הופעות אתה יושב רוב היום, באנרגיות נמוכות, עושה באלאנס ואז הולך לאכול ארוחת ערב. זה ממש יום נורמלי, כמעט יום משעמם. ואז כשאתה עולה על הבמה אתה נזכר למה אתה שם, בשביל מה אתה עושה את זה. זו הרגשה מטורפת, אתה שוכח הכול, אתה הופך למוזיקה עצמה".
-אם היית יכול לבחור כל אחד בעולם להופיע או להקליט איתו, "שיתוף פעולה חלומי", במי היית בוחר?
"הייתי רוצה לעבוד עם רוברט וויאט, הוא בחור מאוד מאוד מוכשר. אני חושב שהוא אחד מכותבי השירים המדהימים בעולם וזה יכול היה להיות אדיר, אבל למען האמת אני לא חושב על זה המון, אני מאוד אוהב לעבוד לבד".
-לטעמי, המוזיקה שלכם מושפעת מאוד מפוסט-פאנק, אף על פי שזה לא הז'אנר בו הייתי מתאר אתכם, אתה מרגיש שזה נכון?
"אין ספק בכלל. אני מקשיב לפוסט-פאנק כל הזמן. יותר מלכל ז'אנר אחר. חוץ מג'אז, זה כמעט כל מה שאני שומע. פוסט-פאנק הוא זרם מוזיקלי מאוד מרגש. כשהייתי צעיר הייתי פאנקיסט, התחברתי כל כך לאנרגיות ולאינטנסיביות. בפעם הראשונה ששמעתי פאנק, זה העיף אותי באוויר. זו היתה הפעם הראשונה ששמעתי מוזיקה ואמרתי לעצמי, 'וואו, זה נשמע כמו שאני מרגיש!' לראות את ההתקדמות המוזיקלית של הז'אנר הזה, המקום אליו פוסט-פאנק הגיע, זה מטורף.
"אני חושב שהפוסט-פאנק לקח את כל הגישה של פאנק, ההתרגשות, הכעס והאנרגיה, אבל היה כל כך יותר יצירתי ממה שפאנק אי פעם יהיה, הרי פאנק, במבנה, הוא רוקנרול סטנדרטי עם 'אטיטיוד', אבל בפוסט-פאנק עשו דברים שלא נעשו לפני כן במוזיקה, אני חושב שהז'אנר הזה דחף את מוזיקת הרוק לגבולות הרי רחוקים שאפשר, שהמוזיקה נתקעה בקיר לבנים מאז וזה הכי רחוק שהיא אי פעם תגיע אליו".
-ולסיום, למה כדאי לקהל לצפות בבארבי?
"אל תצפו לכלום ואז כל דבר שיקרה יפתיע אתכם".
*ביץ' פוסילז יופיעו בבארבי תל אביב ביום שני, ה-16 בספטמבר, כרטיסים ניתן להשיג כאן. מופע פותח: Niv Ast.