מי מרוויח ומי מפסיד ממותו של מייקל ג'קסון?
ב-13 ביולי הקרוב, אחרי דחייה קלה, היה אמור מייקל ג'קסון לפתוח את סיבוב הקאמבק הגדול בכל הזמנים באולם O2 הענק בלונדון, מול אלפי מעריצים משולהבים, אוהבים ומחבקים, צמאים למוצא פיו של אלילם החוזר מהכפור. זה כבר לא יקרה.
מותו של מייקל ג'קסון הלילה בארצות הברית מדום לב בגיל 50 הוא אובדן של אחד הכשרונות הגדולים שידע עולם הפופ מימיו, אם לא הגדול שבהם, לכתו של האיש ששינה את המוזיקתה להמונים ואת ההיסטוריה שלה. בנוסף, מדובר בפספוס עכשווי של אחד הקאמבקים הגדולים בכל הזמנים.
כל מה שטוב ורע בעולם הפופ
מייקל ג'קסון היה כל מה שתרבות הפופ ההפכפכה, המרתקת והמסעירה יכול להציע - טאלנט עצום, חלוץ מוזיקלי, זמר מוכשר, כותב מדויק ורקדן שאין שני לו, כריזמטי, רעב, טורף וחסר בושה, שמשך מיליונים בכל העולם אל מסכי הטלוויזיה, חנויות התקליטים ומדורי הרכילות.
המוזיקה המבריקה שלו חיברה שחור עם לבן, גרוב עם ראוותנות, סול עם רוק עם אלקטרו והיפ הופ. היו לו בערך עשר שנים, בין 82' ("Thriller") ל 92' (Dangerous), שבהם הוא היה הגדול מכולם, המלך הבלתי מעורער, הבלתי מנוצח, השליט היחיד (טוב נו, לצד מדונה) של עולם הפופ, בחצי הכדור המערבי וגם במזרח הרחוק.
אלא שלצד כל אלה היו השערוריות, והסטיות וההרס העצמי, הניתוחים הפלסטיים, אימוצי הילדים והגועל נפש. "וואקו ג'אקו" תמיד ריכז אליו תשומת לב, תמיד עניין, תמיד סיפק שערוריות לצד להיטים, אייטמים יחד עם קלאסיקות.
מכר הכי הרבה וגם היה הכי מוזר
מייקל ג'קסון מכר הכי הרבה, אבל גם היה הכי מוזר, סובב סביבו חצי מהעולם, אבל רצה שיעזבו אותו בשקט, הבריק ברעיונות המוזיקליים, אבל לא ידע להכיל את ההצלחה העצומה והתמוטט פעם אחר פעם, רצה בתמימותו לעשות טוב לאנשים, אבל הגעיל בהעדפותיו המיניות המעוותות. הוא היה הכי אהוב והכי שנוא, הכי נערץ והכי מושמץ.
ג'קסון היה כל מה שרצינו שעולם הפופ הנוצץ והזוהר יהיה עבורנו וכל מה שמאסנו בו באותו עולם בדיוק. הוא הפך למפלצת שעלתה על גדותיה, שממעמד אלילי, נשגב ובלתי מושג, הפך תוך זמן קצר לבדיחה התורנית, לסקנדל המשעשע, לביזארי, למשוגע התורן, לשוטה הכפר, לזה שמסתכלים עליו מרחוק ולא יודעים איך לאכול אותו.
סיבוב הקאמבק העצום שלו, שהיה אמור להתקיים בקיץ הקרוב בסדרת הופעות מיוחדת, הצית מיד את הדמיון של מיליונים. מחירי הכרטיסים היו בשמיים, למסיבת העיתונאים הוא שלח (ככל הנראה) כפיל, לשיר הוא כבר שנים לא שר, ורק הסתבך בעוד ועוד חובות ופרשיות, כולל בעיות בריאות קשות, מכירת אחוזת "נוורלנד" עקב פשיטת רגל, התאסלמות ובריחה לנסיכות במפרץ הפרסי, שגם בה הצליח להסתכסך.
יהיו שיגידו "ברוך שפטרנו", יהיו שירקדו את "Beat it"
אבל כל אלה לא עניינו את המעריצים שהסתערו על קופות הכרטיסים בכל מחיר. ספין רדף ספין, אמרו שהכל בלוף, ואמרו שהוא סולד אאוט. לך תדע מה נכון בעולם ההזוי והפנטזיוני, שהתינוק המזדקן הזה תפר סביב עצמו, כאילו היה השימפנזה באבלס בכבודו ובעצמו, כשהוא נם את שנתו בבועת אוויר סטרילית, שמונעת מאפו לנשור.
עכשיו כבר ברור שלא סתם השאיר לאחרונה צוואה הזויה לילדיו. עכשיו ברור שלא סתם נדחו ארבע ההופעות הראשונות של הקאמבק, עכשיו ברור שלא סתם נפוצו שמועות (שוב שמועות) על סרטן עור. עכשיו כבר ברור שעולם הסלבז איבד את יצרן כותרות הראשי שלו בשלושים השנים האחרונות.
מייקל ג'קסון, שהחל דרכו כילד אפרו-אמריקני קטן וחמוד בחמישיית הג'קסונים המתקתקה, ששרה להיטי דיסקו אל-מותיים, אבל מתחת לפני השטח היתה גיהינום משפחתי אחד גדול, אותו מייקל קטן וחמוד, שהתנפח לנפיל פופ חסר פרופורציות, היה ונשאר אניגמה בחייו, ואולי גם יישאר חידה במותו.
יהיו כאלה שיגידו "ברוך שפטרנו מעונשו של זה", ויהיו אוהבי מוזיקה אמיתיים שלזכרו של המלך-ילד הנצחי של הפופ ישימו עוד פעם אחת את הקליפ של "Thriller", או ירקדו לבד לבד בבית את "Beat it" עם הליכת הירח המפורסמת, ויאנחו בגעגועים לנעוריהם האבודים מהאייטיז, שכבר לא יחזרו.