ההיפ הופ האמריקאי תמיד היה ידוע ביחס הלא מכבד, בלשון המעטה, שלו כלפי נשים. כז'אנר גברי ברובו שצמח מתוך מקומות של מצוקה ואפליה, העיסוק שלו במין ובנשים הוא לרוב בעל אופי אלים ומשפיל - כל אישה היא ביצ', כל גבר הוא פימפ. ככל שההיפ הופ הפך לז'אנר מצליח ומסחרי יותר, הקו הזה הלך ונהיה חזק יותר וקיצוני יותר. אולי במקור ראפ הוא מוזיקה פוליטית, חתרנית ומחאתית שמתמודדת עם נושאים חברתיים באומץ, אבל אתם יודעים איך זה - עם ההצלחה באה ההתמסחרות: היום אנחנו רואים בהיפהופ בעיקר להיטי ענק קליטים שמתמקדים בדברים כמו כסף, סמים וסקס. והנה זה גם בישראל:

"במיטה פאקינג הארדקור
בשביל כסף היא תשמור שבת לאבשלום קור
שאלוהים ישמור שם לה כיפה על החור
עם כשרות כמו בורגראנץ' מאדאפקינג שור"

(מתוך השיר "#שיקסע" של רון נשר)

השיר הזה הוא חלק מגל עכשווי במוזיקה הישראלית של אמני היפ הופ שמנסים לייצג כאן את ההיפ הופ המסחרי האמריקאי: טקסטים בוטים, ביטים מעולים, קליפים פרובוקטיביים. התגובה אליהם מעניינת: מצד אחד הרדיו מתעלם מהם, מצד שני ביוטיוב הם מצליחים בטירוף. מצד אחד ילדים מעריצים אותם, מצד שני הטקסטים המיזוגניים מעוררים כעס ספוג בבחילה ברשת. נועה קירל היא דוגמא מצוינת לכך - מה שאנחנו מקבלים בכיף מריהאנה וניקי מינאז' מזעזע אותנו כשהבחורה היא אחת משלנו. נכון, יש את העניין הזה שהיא בת 14, ועדיין - יש כאן משהו עמוק מזה.

עוד במאקו מוזיקה:

אז למה? מה גורם למוסר הכפול לזה שגורם לנו לעוף על 50 סנט וקניה ווסט אבל לראות בדמויות כמו רון "סקיי" נשר וסטטיק את תמצית המוזיקה הזולה והשטחית? בואו נתחיל מהמובן מאליו: עם כל הכבוד לראפרי היוטיוב שלנו, אי אפשר באמת להשוות אותם לפיפטי, קניה ודומיהם. תעשיית ההיפ הופ האמריקאית מגלגלת מיליארדים של דולרים והיא בנויה על פצצות הכישרון הכי גדולות בהגשה, הפקה מוזיקלית, תדמית וכו'. זה לא רק זה שדברים נשמעים טוב יותר באנגלית, פשוט גם לחפצן נשים אפשר לעשות באמצעות טקסטים מתוחכמים ומגניבים. עם שורות כמו "בסיעתא דשמיא שאני אצבוט אותה בטוסיק היא תצעק לי אייה" ("#שיקסע") אין מסווה של קוליות שיטשטש את המסרים השוביניסטיים. מה שיוצא מזה אלו שירים שנשארים ברמה של שיחת נערים חרמנים בהפסקה.  

יש פה גם עניין נוסף - סוגיית האמינות. כשאיש בשם עומר "69" סגל שר "יש לה את האגן - לי יש את המאני" יש בזה משהו קצת מגוחך, כי בנאדם, כמה מאני כבר יש לך? פה זה ישראל, ולאף ראפר פה אין "מאני". ולהבדיל, כשמישהו כמו ליל וויין' עף על כמה כסף וכמה נשים יש לו, אנחנו מאמינים שהוא שוחה בשניהם. כשזה ליל וויין מדבר על זה, זה אמין. כשראפר ישראלי שאתמול עמדנו לידו בתור לביטוח לאומי מדבר על זה, זה פאתט. וזיוף זה משהו שתמיד יסריח במקרה הטוב ויביך במקרה הרע.

מה שאנחנו צריכים זה שינוי בגישה. נוכחות של מיניות במוזיקה תמיד הייתה קיימת והיא דבר מבורך, בעיקר כשהיא לא מתייפייפת. מיניות במוזיקה היא דבר עוד יותר מבורך כשהיא מגיעה מנשים חזקות שלא מתנצלות עליה: כשביונסה שרה על ג'ייזי "He Monica Lewinsky-ed all on my gown" ׁ("עשה לי 'מוניקה-לווינסקי' על השמלה") זה מגניב וזה לא אמור לעורר אי נוחות - האווירה היא של כיף והסכמה. 

אבל עיקר ההבדל כנראה נובע מזה שהיפ הופ אמריקאי קיים כבר איזה 40 שנה. הוא התפתח בהדרגתיות, כזו שאיפשרה לנו להסתגל לבוטות שלו, למקומות בהם הוא נמצא היום. הקללות, החפצון והסקס גברו והסלימו במשך השנים. תעשיית המוזיקה האמריקאית משתדלת כל הזמן לפרוץ את הגבולות של עצמה, וכחלק מהתהליך זה מחליק לנו באוזן בקלות. בארץ המצב אחר.

תרבות ההיפ הופ הישראלית היא מאוד צעירה. היא אמנם התחילה כבר בשנות ה-90, עם הרכבים כמו שב"ק ס' ובויאקה, אבל הפרובוקציה הייתה בראשיתה. היה שם מקסימום דיבור על סמים קלים ומסיבות בית, דברים שסנופ דוג עושה לפני שהוא מצחצח שיניים. משם סאבלימינל והצל כן עוררו גלים עם "תני לי" ("תרימי ת'חולצה, ת'מיני סקירט תורידי"), אבל עבר כבר עשור מאז. ומאז שמענו בעיקר ראפרים מנומסים כמו הדג נחש, או אפילו מהדור החדש - נצ'י נצ'. 

המוזיקה שכן שולטת כאן במועדונים, בעשור האחרון, היא הים תיכונית. ושם לא רק שהטקסטים מכבדים נשים, הם מאדירים אותן. כבר מימי "את הניחוח המתוק הפרח בגני" (זהר ארגוב), ועד "גם אם אלך עד קצה עולם לא אמצא כמוך" (משה פרץ). המעבר משיא הרומנטיקה לשיא הביזוי הוא בלתי אפשרי, הוא חד מדיי, והוא קשה לעיכול. ובגלל זה הוא מקומם אותנו כל כך. ועד כמה שנאהב לדמיין את עצמנו כשלוחה של אמריקה במזרח התיכון, לטוב ולרע - אנחנו מדינה שמרנית, עם מוזיקה שמרנית.