ממבט על הקהל שהגיע לבארבי ביום חמישי, קשה היה לנחש שמדובר בהופעת ג'אז. ההמונים לא נראו כמו הסטריאוטיפ של חובבי ג'אז בארץ - הם היו צעירים, אופנתיים, ומעל הכל - היי, הם היו המונים. כמובן שאפשר להתווכח האם בד בד נוט גוד הם בכלל הרכב ג'אז, אבל עבור להקה שכל כך קשה להגדירה זו כנראה ההגדרה הכי נכונה. בכל זאת, מה שהם עושים הוא יותר ג'אז מאשר כל דבר אחר.
אז מה יש בהרכב הקנדי הזה הזה, שעושה (תנשמו) ג'אז מודרני אינסטרומנטלי עם השפעות של היפ הופ ומוזיקה אלקטרונית, שגרם להופעה שלו בישראל להיות סולד-אאוט? ארבעת חברי ההרכב הצעירים כל כך השכילו במוזיקה שהם יוצרים להחזיר את הג'אז למהותו כפי שהייתה בשיאו של הז'אנר - מוזיקה מותחת גבולות. שיתוף הפעולה שלהם עם הראפר גוסטפייס קילה טשטש את הגבולות בין ההיפ הופ לג'אז והביא אותם לפופולריות חדשה. אבל אלו שהגיעו להופעה כדי לחוות את ערבוב הז'אנרים הזה, היו צפויים להתאכזב. עקבות ההיפ הופ הלכו לאיבוד בתוך ההופעה החיה ונעדרת גוסטפייס קילה שהם נתנו בישראל.
זו הייתה הופעת ג'אז. חופשי, פרוע, גרובי, אנרגטי - אבל ג'אז. ברגעים הטובים בהופעה זה היה משב רוח מרענן של חדשנות מוזיקלית ששוברת כל סטריאוטיפ ז'אנרי שאנחנו מכירים: ג'אז הוא לא מוזיקת מעליות, גיטרה היא ממש לא הכרח, אפשר גם לצלול אבל מתאים ורצוי יותר לרקוד. הנגנים הוירטואוזיים של ההרכב התנהגו יותר כמו כוכבי רוק מאשר נגני ג'אז מרוכזים, בייחוד הקלידן מתיו טברס שלא הפסיק לעשות פרצופים, לצחוק, לנענע את ראשו המחומצן ולשתות בירה. מוזיקלית, הכוכב הגדול של ההרכב היה דווקא המצטרף האחרון אליו, הסקסופוניסט ללנד וויטי שהוביל את ההופעה ונתן לה עוגן מלודי סוחף.
ברגעים הפחות טובים בהופעה, העוגן המלודי הזה היה חסר. מרוב חדשנות, שבירת חוקים וחוסר היאחזות במבנה, בקטעים מסוימים זה היה נשמע כמו רעש לא תקשורתי שמותיר אותך צף בחלל מוזיקלי ללא כל נקודה להיאחז בה. התקשורת עם הקהל הגיעה בדמות המתופף אלכסנדר סווינסקי, שלא הפסיק לעודד את הקהל לרקוד, לצעוק, למחוא כפיים. אולי אם ההפעלות האלו היו נעשות במינון נמוך יותר זה היה נחמד, אך כשהן נעשו שוב ושוב לאורך כל ההופעה זה הפך להיות מעיק. אלכסנדר, שומע? אתה מתופף, לא מפעיל בצוות בידור על שפת בריכה בקלאב מד. אם המוזיקה תגרום לנו לקפוץ, אנחנו נקפוץ גם בלי שתספור לנו "3...2...1… לקפוץ!".
אבל האמת שהקהל באמת קפץ, רקד והתענג, אם או בלי קשר להוראות של סווינסקי. רובם נסחפו בשמחה לתוך הקצב המהיר של הלהקה, שיתפו פעולה עם בקשתם לתמונה בסוף ההופעה ("עבור השלום והאהבה"), ונראו מרוצים, במיוחד לאחר שהלהקה חזרה מהדרן והאנרגיה הגיעה לשיאה. לסיכום, קשה שלא ליפול למלכודת בשמה של הלהקה ולהגיד שהיה טוב, טוב, לא רע. אבל האמת שהיה גם טוב, וגם רע, וגם לא רע. לעתים היה מבולגן ולעתים היה נראה שהנגנים נסחפים לאוננות מוזיקלית מהזן הייחודי לג'אזיסטים מהירי ידיים, אבל בסופו של דבר (ותודה לחברת ההפקות נרנג'ה על כך) קיבלנו משהו אחר ופרש בתוך מבול הופעות הקיץ השנה.