קיץ טוב לחובבי המוזיקה בישראל בכלל, וחובבי ההיפ הופ בפרט. במקביל לפריחתו של ההיפ הופ המקומי אנחנו זוכים לקבל כאן גם הרבה הופעות בינלאומיות מהז'אנר: פרדי גיבס היה פה, עוד מעט יגיע פארל, ועכשיו היה לנו את וויז קאליפה - הראפר שיותר מכל מזוהה עם תרבות המריחואנה, העישונים והסטלה. הוא אפילו עומד מאחורי מותג מריחואנה משלו.
כשבא כוכב בסדר גודל של קאליפה (שנגיד, אחראי על שיר ההיפ הופ הראשון שעבר את מיליארד הצפיות ביוטיוב), למה לפדח אותנו מולו עם כזה חימום? פלד ופיוצ'ר גנג (חבורת תקליטני היפ הופ תל אביביים) העבירו את הזמן על הבמה לעד לבואו של קאליפה בהשמעת להיטי המיינסטרים היפ הופ הגדולים כרגע, כשפלד מדי פעם זורק לקהל משפטים כמו "מי רוצה שקנדריק לאמאר יבוא לארץ?" ו-"מי שמכיר את השיר הזה אח שלי בלב". בגדול, זה נראה והרגיש כמו ערב בבית מול היוטיוב עם חבר שחייב להראות שהוא מכיר כל שיר. זה היה מיותר, מוזר, והותיר גם את הקהל אדיש. וחבל, כי לפלד יש שירים טובים משל עצמו ובשביל לשמוע שיר של ריהאנה אנחנו לא צריכים שהוא יעלה על הבמה.
ואז הגיע קאליפה, ובניגוד לפוזה הסטלנית שלו הוא דווקא עלה הבמה יחסית בזמן. במפת ההיפ הופ האמריקאי, קאליפה נופל בין הכיסאות. מצד אחד הוא רחוק מלהיות מתוחכם, איכותי ובעל אמירה כמו קנדריק לאמאר למשל, ומהצד השני הוא לא מכונת להיטים מסחרית משומנת כמו דרייק וקניה ווסט. לא מספיק טוב כדי להיות איכותי, לא מספיק חם כדי להיות הכי מצליח, לא מספיק קשוח כדי להעביר משהו מעבר לאהבה אינסופית לג'וינטים. יש לו כמות די מצומצמת של להיטים ענקיים, ועליהם הוא רוכב.
ואכן, וויז פיזר במינון מושלם את הלהיטים הגדולים שלו לאורך ההופעה - החל מ"Black and Yellow" המקפיץ בתחילתה, דרך "Taylor Gang" והמנון הנעורים "Young, Wild and Free", עד לביצוע מעולה של "We Dem Boyz" וקינח עם להיטו הגדול ביותר "See You Again" הצ'יזי-אך-עדיין-מרגש. הבעיה הייתה שבין להיט ללהיט הקהל, שהורכב ברובו מילדים בגילאי 12-18, נותר די משועמם למראה. אולי אלו הם פשוט פני הדור וכו', אבל כמה אפשר להיכנס לסנאפצ'אט בזמן הופעה?
חוסר העניין נבע מהשירים עצמם. הרפרטואר המוזיקלי של קאליפה עד כה לא מספיק מגוון ומעניין כדי להחזיק הופעה שלמה, מול אלו שבאו בעיקר בשביל לשמוע את הלהיטים הגדולים. מאני, וויד ופוסי הם אולי מרכיבים נחמדים ומלהיבים מספיק לנענע להם את הישבן במועדון, אבל לא מספיק בשביל להעמיד הופעה שלמה. וויז עצמו עשה הכל כדי לפצות על החוסר הזה. למעט שיר אחד שהוא עצר באמצע כי שכח את המילים (וגם את זה הוא עשה בדרכו הסטלנית והחיננית), הוא היה מקצוען אמיתי וידע בדיוק מה לעשות כדי להרים את הקהל ("כמה פה מעשנים מריחואנה?"). הוא קפץ, רקד, צחק, חייך את חיוכו הכובש (אוקיי, אולי אני סוטה כאן מאובייקטיביות) ונראה שהוא נהנה מכל רגע באמת ובתמים.
כנראה שהלהיטים הגדולים שלו ענקיים דיים כדי שזה יהיה מספיק בשביל להנות ולרקוד תוך כדי ההופעה. אבל בתמונה הרחבה, סך כל החומרים שלו בינוניים, שטחיים ולא מעניינים מספיק כדי שזו תהיה הופעה מעוררת מחשבה או רגש או אפילו סתם כיף יוצא דופן. כנראה שעוד כמה ימים רוב הקהל ישכח שזה קרה, ואולי זה בעצם מסתדר יופי עם עשן המריחואנה הענק שעטף את הלייב פארק ראשל"צ במהלך ההופעה הזו.
