אפרת לוטנברג
אפרת לוטנברג הולכת בדרכם של "הקולקטיב", שמצאו עצמם בכתבות של אמנים חדשים בשנים עברו. כמוהם, לוטנברג היא חיית במה בלתי רגילה. האלבום שלה, ששוחרר לאחרונה, טוב לכל הדעות, אבל על הבמה היא אדירה. השירים שלה, שחלקם הגדול יכולים להפוך ללהיטי רדיו פופולאריים, זוכים לשדרוג משמעותי בזכות יכולתה להמחיזם ולשלבם עם יכולות תיאטרליות בלתי מבוטלות.
השנה הקרובה צריכה להיות שלה והיא אכן פתחה אותה כהלכה עם מספר פרסומים מחמיאים בתקשורת. כעת נשאר לה רק להמשיך עם העבודה הקשה, שאותה עשתה בשנה שעברה. אל תתפלאו אם מסלול ההמראה שלה יכלול תסריט דומה לזה שחווים כיום חברי "הקולקטיב", שמילאו לאחרונה את הבארבי להופעות נהדרות.
סן פדרו
יותם פור ושאר חברי להקת סן פדרו לא מוותרים. כבר שנים שהם חברים בסצנת הרוק האלטרנטיבית הישראלית, עוברים מבמה לבמה ושורדים את התהפוכות שהרבה להקות חוות. חברים עזבו, אחרים הגיעו, אבל פור עדיין עושה את שלו מול המיקרופון בסגנון שנשמע לעתים כמו בון-ג׳ובי, אילו זה היה נולד בבת-ים. דניאל מלחי, נגן הגיטרה של ההרכב, מזכיר מצד שני הרבה יותר את הגרסה הלבנטינית של ג׳ימי הנדריקס.
האיש מוכשר מדי בשביל להיות בכתבות על להקות שעדיין לא באמת פרצו והסיבה היחידה שהוא עדיין כאן היא כי אתם לא מכירים את פועלו. מלחי וסן פדרו משלבים בכוח רוק מערבי עם מוזיקה ים תיכונית והתוצאה פשוט פצצה. אין מילה אחרת. מעטות הלהקות שעושות שעטנז כזה מוצלח בין מערב למזרח. האלבום השני של הלהקה, שימשיך את הקו האמנותי הזה, ייצא במהלך השנה הקרובה וההימור שלי הוא שאתם תשמעו לא מעט ממנו.
נצ׳י נצ׳
רביד פלוטניק, או נצ׳י נצ׳ בשם הבמה שלו, חי היפ-הופ כבר יותר מעשר שנים, ועדיין אמן לא מוכר בקרב החוגים שמכירים את הז׳אנר בארץ או כפי שאומר על עצמו בשירו: "זמר חצי אנונימי, מוזיקת שוליים". אני מאוד אוהב את הסגנון האמנותי שלו, אך לצערנו ההתקדמות המטאורית של ההיפ הופ בעולם בעשרים השנים האחרונות כמעט ונבלמה לגמרי בארץ.
בשנים האחרונות לא קמו יורשים ראויים לדג נחש ושבק ס מבחינת היכולת של הרכבים ואמנים להגיע לקהלים גדולים ולפרוץ את תקרת הזכוכית של הז׳אנר, מבלי לוותר על איכות המוזיקה. בעידן שבו סקופיוס פיפ באנגליה או טיילר דה קריאייטור וקנדריק לאמר בארצות הברית, מעלים את ההיפ-הופ כולו מדרגות איכות נוספות, הילדים בארץ מעריצים את איזי. אם מישהו יכול לצאת מהגטו של ההיפ הופ הישראלי חיק קהל גדול שמחכה בצמא לחידושים מקומיים זה נצ׳י נצ׳, שהתקדם השנה וצבר תאוצה, בתקווה שבשנה הזו יעשה את אותו קפיצת מדרגה.
Sun Tailor
לארנון נאור, שמופיע כ-Sun Tailor, יש קול מיוחד ונשמה גדולה. זה פחות או יותר כל מה שאתם צריכים לדעת עליו לפני שתיתנו לו צ׳אנס ראשון. הוא לא נשמע כמי שגדל כאן, אך תל-אביב היא צור מחצבתו. הוא טס ללונדון וליטש את יכולתיו וכעת הוא משמש בגאון כסמן ימני למוזיקה ישראלית איכותית שלא מחכה להשמעות בגלגלצ, למרות שהסגנון שלו בהחלט יכול להשתלב היטב מעל לגלי הרדיו הישראליים.
הגרסה שעשה לאחרונה ל-״הללויה״ של לאונרד כהן היא ההוכחה שהאיש לא בורח מיצירות פופולאריות. האלבום הראשון שלו לא שבה את הקהל הישראלי, אך אני מאמין שאת זה בדיוק יעשה השני. עד אז תקשיבו לשירים הנהדרים שכבר שחרר.
מאי לביא
מאי לביא היא רוק אלטרנטיבי כמו שרוק אלטרנטיבי צריך להיות: נראה טוב, נשמע טוב, אבל עדיין לא מתחנף להמונים. בתקופה האחרונה מאי חרכה את הבמות עם מופע הסולו שלה והופיעה במופע המחווה הנהדר לגבריאל בלחסן ז"ל, לצד זאב טנא ואמנים נוספים כאפרת לוטנברג.
כדי לממן את האלבום שלה שהולך וקורם עור וגידים היא עובדת בשלוש משרות ובשאר הזמן, כמו שכבר הבנתם, היא חיה ונושמת מוזיקה. כן, הבחורה הזו היא רוק-אנד-רול עד הסוף.
אורי מרק
קשה להמר על אורי מרק כהצלחה גדולה לשנה הקרובה. זה לא בגלל שהוא לא כשרוני דיו, אלא בגלל שהוא לא מתכוון ללכת בתלם. הוא יומרני, העיבודים שלו מורכבים, מתכתבים על סגנונות שונים ומסובכים, המילים שלו לוקחות השראה ממשוררים עבריים עתיקים ופילוסופים מערביים. ובנוסף הוא מוזיקאי בחסד. לא מוזיקאי של מבקרים ולא בהכרח מוזיקאי של מאזינים, אלא כזה שאוהב את המוזיקה שהוא עושה. ועושה טוב. טוב מאוד אפילו.
יעל בורגר
קשה להמר נגד יעל בורגר, זמרת ויוצרת שכבר חרשה פסטיבלים בחו"ל, ומגיעה עם ייחוס משפחתי שיוצר ציפיות גבוהות. אבל לאחותו של בורגור (אסף בורגר) יש קצב ויכולות משלה. היא הוציאה לאחרונה את השיר "Killing Us", סינגל ראשון מאלבום באנגלית, המיועד לשוק הבינלאומי, בו כתבה והלחינה את כל השירים. עם הפקה של דן פרבר היא חברת במדויק רוק עם אלקטרו ומצליחה היות גם איכותית וגם נגישה, גם עכשווית וגם קורצת לרטרו-אייטיז, עם נגיעה אישית. בורגר נמצאת במגעים מתקדמים עם מספר חברות הפצה מרכזיות בחו"ל ומפיקים אמריקאיים. עם כזה שם משפחה לא יהיה קשה לשווק אותה לשוק הבינלאומי, ומי יודע אולי, עוד יקחו שיר שלה לפרסומת למוצר שהכי מזוהה עם אמריקה (אסף נבו)
Bush Babies
הבוש בייביס הם כנראה החבר׳ה הכי פחות מוכרים ברשימה הזו, אבל תמיד נחמד לפרגן לאנשים ממש בתחילת דרכם. לא בטוח שעד לסוף השנה הבאה יצליחו לאסוף מספיק חומר מקורי לאלבום שלם, אבל הכיוון ההתחלתי חיובי, כמו שאמר ההוא על הגבעה בסיני.
הם עדיין מופיעים בעיקר בצפון, באזור חיפה, ומוכיחים שמוזיקה חדשה ומעניינת אפשר למצוא גם מחוץ לגבולותיה של תל-אביב, כפי שהרבה להקות בבאר-שבע וירושלים מוכיחות כל שבוע מחדש.
בוקרשט
בוקרשט עושים הכל נכון: הם הוציאו כבר אלבום ראשון שהיה אחד מהטובים ששמעתי לאחרונה, הם מופיעים בלי הפסקה ובלי הבחנה במקומות גדולים כקטנים, הם לא מפסיקים לשווק את עצמם ועדיין הפריצה המיוחלת לא הגיעה.
אם הייתי חייב להמר אז הייתי אומר שלא מספיק אנשים נתנו להם צ׳אנס עד כה. אם זה ישתנה ואם קללת האלבום השני לא תרבוץ על כתפי החברים המוכשרים בלהקה, אז תהיה להם ולחובבי הרוק האלטרנטיבי הישראלי תהיה באמת שנה טובה.
Faran Ensemble
רועי סמילה, גד תידהר ורפאל בן זיכרי לא עושים מוזיקה אלטרנטיבית לאזורנו. כל השאר הביאו לכאן משהו אחר, אלטרנטיבי, פארן מאידך יוצרים מוזיקה שנטועה בארץ ישראל ולאזור שבו היא שוכנת. מדובר בפס הקול המושלם לבהיה במדבר, בצפיה בחול שעובר ממקום למקום בדיונות האין סופיות של המזרח התיכון ואפריקה
אבל פארן גם יוצרים אווירה נהדרת בהופעה חיה, כל עוד אתם יודעים למה אתם מגיעים ונכנסים במצב הרוח הנכון. בניגוד לרוב הלהקות והיוצרים בכתבה הזו, לא אהמר שהם יפרצו בשנה הקרובה, אבל לאט לאט הם צוברים עוד ועוד אנשים שאוהבים את המוזיקה שלהם ומוכנים לא למהר ולקבל, בדיוק כמו החולות במדבר סביבנו.