האלבום השני של עלמה זהר, "שלושים ושלוש", שיצא לפני שלוש שנים כשהייתה בת 33, היה כישלון מסחרי; ודאי בהשוואה להצלחה המסחררת של "דברי", אלבומה הראשון, שהיה מכונת להיטים מחובקת. על פניו זה נראה כמו עוד מקרה קלאסי של משבר האלבום השני, שאותו אמנים מתקשים לצלוח. אלא שזהר מתעקשת שהמשבר היה דווקא תוך כדי טירוף האלבום הראשון, כשהרגישה שהיא מאבדת את עצמה בתוך הכאוס.
"בגללו החלטתי לעשות את השני סופר אינטימי ומורכב, מתוך רצון שיתקרבו אליי", היא אומרת, פניה קורנות, נקיות מאיפור, שיערה המתולתל והבהיר גזור בגובה הכתפיים ובטן של חודש שישי מותחת את השמלה הפרחונית שהיא לובשת. "הוא לא דיבר רדיו ולא שודר. אנשים לא ידעו שיצא לי אלבום. זה הפך ממשהו לאומי למשהו מאוד אינטימי וחזק. מי שנשאר איתי בסיבוב השני הוא הקהל הקרוב".
-עלו בך ספקות?
"שאלתי את עצמי, למה זה קרה לי. ניסיתי להבין איפה אני בתוך כל הדבר הזה. אין בית ספר למפורסמים. אתה בפיק של ההצלחה, וכל אחד סביבך חושב שהוא יודע יותר טוב ממך מה טוב בשבילך. זה כאילו אתה זוכה בלוטו ולא יודע מה לעשות עם הכסף. קודם הייתי נגרית ומלצרית מאוד מצליחה בפאב בהוד השרון, ופתאום כל זה נפל עליי".
-איך הגיבו על זה בחברת התקליטים?
"לא היו מבסוטים. חברת תקליטים היא גוף פיננסי שרוצה להרוויח ונשארנו עם חובות, כי השקיעו בו הרבה כסף. אמרתי להם מראש, 'אני עושה תקליט לא מסחרי' - הם הלכו איתי וזה מאוד יפה מצדם - אבל כשהגיע הרגע לשאת בתוצאות, הם לא היו מאושרים מזה".
-זה הביא לפירוד?
"אני נזהרת בלשוני. אני לא בן אדם שנותן שיחליטו בשבילו ואני לא ממושמעת. על פי יישק דבר. מהפונט על העטיפה ועד בכלל. אני דעתנית ורוצה חופש מוחלט, ולכן אני לא מקנאה בהם. היה ברור שמתישהו הסיפור הזה יצטרך להתפרק, כי הוא לא עשה אותנו מאושרים. חברת תקליטים היא לא דבר רע. כשהאינטרסים משותפים זה אפילו נפלא. אם אתה זמר מזרחי, אתה לא יכול בלי".
-ואת יכולה בלי?
"היום אני מנהלת את עצמי. הלכתי למט"י, עשיתי קורס, ויש לי חונך שמלווה אותי. למדתי על הזכויות שלי, על חשבוניות, על חוזי הפצה ועל 4,000 גופים שגובים תמלוגים ומשאירים אותי עם ערימת ניירות. ביום שבו טרקתי את הדלת של חברת התקליטים, לא עלה על דעתי שאהפוך לאשת עסקים עם שותפים".
-מי השותפים שלך?
"אסי איילון, השותף הכלכלי והמפיק שלי. עשינו יחד את בית הספר למינהל עסקים. השקענו המון שעות בלהבין תעשייה שלמה, את הקודים שלה. אני מתנהלת עצמאית כבר כמעט שנה, ועכשיו הגעתי להסדר עם חברת התקליטים".
-היית צריכה לשלם את החובות?
"לא יכולה להיכנס לפרטים. היה לי מזל. הגענו להסדר הוגן, שנגמר באווירה טובה. עכשיו, סוף-סוף, אחרי שהכול נגמר, אני יכולה לפתוח את החברה שלי ב-2014".
-את "לחם אהבה", האלבום השלישי, שיוצא בימים אלה, מימנת באמצעות מימון המונים דרך אתר Headstart. גייסת 82 אלף שקלים.
"וזה אחרי שהשקעתי לפחות 50% מהכסף שלי, שזה חלק מעקרון מימון ההמונים. לפני שניגשנו למימון הוצאנו שני סינגלים, כדי שתהיה טעימה מהאלבום. מימון המונים הוא לא קייטנה, אלא חוזה מחייב בין התומכים לאמן, ששובר את הקשר הבל ינותק בין אמנים לאנשי ממון".
-כמה השקיע כל תומך?
"בין 35 שקלים לדיסק חתום, עד להשקעה של 20 אלף שקלים - כל אחד יכול לקנות את החבילה שמתאימה לו, ואני צריכה להוכיח את עצמי ולעבוד מאוד קשה. לכאורה, אני לא חייבת להם כלום, אבל אני רוצה שכל אחד ואחד מהם ימשיך איתי לאלבום הבא ויהיה גאה בי. הם נתנו לי את הכסף שלהם, כדי שאשמור על היושרה שלי. אילו הייתי הולכת ל'כוכב נולד', הם היו מתרעמים. מבחינתם, שאעשה מוזיקה והם ידאגו שאתפרנס. הם גם יהיו הקהל שיבוא להופעות פעם אחר פעם, ישתפו בפייסבוק. הקשר האישי מאוד חשוב כאן".
-אפרופו הליכה לריאליטי ערוץ שתיימי והתרעמות הקהל - מוקי, שמשחק לצדך בסדרה "מקימי", הלך לשפוט ב"כוכב הבא".
"היה מין גל כזה בפייסבוק, שהעבירו עליו ביקורת ואמרו שהוא אכזב אותם. כשאתם הופכים את כוכב נולד לבמה המרכזית של ההצלחה, להגיד למוקי שהוא אכזב? לי אין כבר 15 שנים טלוויזיה בבית, ואני לא צורכת את הדברים האלה, אבל זו חוכמה מאוד קטנה לא לעשות את התוכנית הזאת כשאין לך ילדים, כמוני. למוקי יש עוד מעט ארבעה ילדים".
-אז ברשת ובקשת יכולים להבין שאחרי הלידה יש על מה לדבר?
"גם קודם היה לי המשפט, 'אין לי ילדים אז אני יכולה להרשות לעצמי להתפשר'. אני לא שופטת את פורטיס ואת עברי (ששופטים ב"אקס פקטור", ל' ר'). במקומות האלה של ההצלחה, אתה צריך להחליט אם אתה עובד כדי להצליח, או בשביל האמנות. להיות שלמה ארצי זו קריעת תחת. אותו הדבר עידן רייכל. הם רציניים בזה שהם מנהלים עסק איכותי ומצליח, לא פארשים".
-כמו הזמרים המזרחיים?
"להיות זמר מזרחי זאת גם עבודת פרך. בואי נראה אותך עושה שלושה אירועים בערב, וזה לא נגמר שם. אתה צריך להסתחבק, ללכת לפגישות, להקליט, לשווק. אני עשיתי את ההחלטה לא לעשות את זה, ולכן אני יכולה להופיע בציבור כמו שאני עכשיו, לא מאופרת ולא מתוקתקת".
-איפה את היום מבחינה כלכלית?
"גם בשיא ההצלחה של האלבום הראשון לא החלפתי מעמד סוציואקונומי. כשהצוות שלי מקטר, אני אומרת להם, קודם עבדנו הרבה יותר קשה והרווחנו פחות. אני עבדתי בעבודות פיזיות, בניקיונות, בשמירה על ילדים - הייתי קורעת את התחת בשביל 4,000 שקלים, והיום אני עובדת פעם אחת בערב וחיה מזה לא רע. זה לוקסוס. יש מעט אנשים שיכולים לקום בבוקר ולהיות עם הילד. בכסף שהרווחתי קניתי אוטו ועשיתי טיפול שיניים בכל הפה, שחיכה כמה שנים טובות, וזהו בערך. אני לא טסה לחו"ל עם מיטה".
-ועכשיו גם הפכת לשחקנית.
"זאת הפעם הראשונה שלי. היו אליי פניות לשחק, אבל אני לא שחקנית. אני מחפשת את עצמי. אהבתי את הספר ("מקימי" מאת נועה ירון-דיין, ל' ר') וחשבתי שהדמות מתאימה לי. כשהם התקשרו אליי אמרתי, 'עזבו, יש לי כבר מקצוע', אבל סקרן אותי לראות איך זה יצא. כמו שאם יציעו לי עכשיו לאלף אריות, כנראה אלך על זה".
-לא נראה לי שאילוף אריות מתאים לאישה בחודש שישי.
"אז בעוד שנה. זה היה גם ללכת על בטוח כי התפקיד קטן".
-העולם הדתי לא זר לך. כבר כמה שנים שאת "מתחזקת".
"אני תמיד צוחקת שאני מתחזקת חלש. אני שומרת שבת, כשרות, מצוות. אני בן אדם מאוד מאמין, תמיד".
-באותה מידה יכולת להיות בודהיסטית.
"הניו אייג' פספס אותי, אפילו שזו נראית הסביבה המיידית שלי. לא הייתי באשרמים, בשיעורי יוגה, אולי זה נובע מהחיבור שלי לשפה העברית. ההורים שלי הם אנשי ספר".
-העבודה שלך על "לחם אהבה" היא פיזית ממש.
"הכול נעשה אין האוס. אני עושה את הגרפיקה, נצלם לבד את הקליפים, ואחרי הופעה נעמוד למכור דיסקים".
-לא פחיתות כבוד?
"זה הכי כבוד. אני מתה על זה. הפנטזיה שלי זה לעשות הופעות בבית, בגינה. זו החלטה לקחת את הכול על עצמנו. אנחנו עושים את הבוקינג, את ההופעות, האלבום הזה הוא לגמרי עבודת יד, ולפי התוכנית העסקית שלנו ל-2014, נחזיר את ההשקעה בתוך זמן קצר יחסית".
