"...הבורסה נפלה / אנשים קופצים מהגג / גם משיח קפץ והודיעו שהוא נהרג... דצמבר המר זעקו כותרות בעיתון / ושר האוצר נתן ב'מבט' ראיון / 'הציבור מטומטם ולכן הציבור ישלם / מה שבא בקלות באותה הקלות יעלם'...". 23 שנה עברו מאז יצא "מחכים למשיח" של שלום חנוך, ובזמן שכלכלת המערב מתמוטטת, השיר הזה רלוונטי היום יותר מתמיד, כמו בתקופה בה נכתב. ממש כשם ש"אחד אלוהים" של "איפה הילד?" היה רלוונטי מתמיד לפני שנתיים, במלחמת לבנון השנייה, כשכולם שאלו "איך קרה שנפלו השמיים?" ו"אנשים הלכו ברחובות מופצצים וצמאים למים", 15 שנה אחרי שהשיר יצא לרדיו.
איזו שנה רעה עברה על מדינת ישראל. איזו שנה רעה עברה על שירי המחאה של הרוק הישראלי, שאמור למחות נגד מה שקורה פה. בברנז'ה התקשורתית נוהגים לומר בציניות ש"אמור זה שם של דג", אבל יסלחו לי כל חסידי שירי היחסים והנעורים למיניהם - רוק, במיוחד בישראל, במיוחד במצב של היום, אמור גם למחות, להתריס, להתריע, לצאת נגד, לנשוך בעקבי הפוליטיקאים, לעורר דיון ומהומה, להזיז דברים, להוציא אנשים לרחובות.
לצערנו, המדינה הזו והרוקרים שלה עברו לא מעט מלחמות, ולכן צמחה כאן מסורת מכובדת של שירי מחאה שאפשר להתבסס עליה. מ"חייל של שוקולד" שכתב חנוך לוין ושרו "החלונות הגבוהים" ב67-', עבור ב"פלונטר" של פורטיס, "יושב מול הנייר" של אריק איינשטיין, "שפוי מלחמה" של טנגו, "חופשה בעליי" של דן תורן, "ערבב את הטיח" של אהוד בנאי, "יורים ובוכים" של סי היימן, "אחרינו המבול" של נורית גלרון, "חד גדיא" של חווה אלברשטיין, "לא יכול לעצור את זה" של יובל בנאי, ואביב גפן, שבק ס' והדג נחש ואלג'יר ואסף ארליך, והרשימה כמובן עוד ארוכה.
מסורת מסורת, ומה קיבלנו השנה? את אופרת הרוק "מלחמה" של קובי ויטמן ניצול מבצע "חומת מגן" מהאינתיפאדה השנייה, שטען לא מזמן בראיון שמלחמת לבנון השנייה תוציא מתוכה לא מעט שירי מחאה. יופי. כבר שנתיים עברו, והשנה הוציאו "מלכה באיה" את "רוחות מלחמה", שלא זכה להתייחסות. בנוסף אליו הגיעו גם "אחמד" של "לה גארידה", ו"בום קרנבל" של שבק ס', אלבום שחציו מחאה, אבל עם כל הכבוד מדובר בהורים לילדים, שעברו את גיל 30.
אין לי שום דבר נגד ויטמן או נגד ראפרים בני 30, להפך, הם עשו ועושים עבודה טובה, אבל ראבאק, שיבוא כבר איזה ילד בן 18, בועט וצורח, עם עיניים יוקדות ואף אדום מחרון, ויירק לנו בפרצוף את כל מה שאנחנו מצליחים להדחיק כדי לעבור את החיים האלה בשקט, עד המלחמה הבאה. ולא, אסף אבידן לא נחשב, וגם לא עצרות הזדהות למען החזרת גלעד שליט הביתה. זה כמו לעמוד בפארק הירקון מול 50 אלף איש ולהגיד שבאת בשליחות של "Peace and Love".
איפה "אהוד בנאי" חדש, שיבוא עם גיטרה ויצרוב לנו בבשר את המציאות הכואבת, איפה "אביב גפן" חדש, שישלח לרדיו קטע פסנתר שינצח את החושך, איפה "חמי רודנר" חדש, שיפתח פה כל כך גדול, שהאמת שתצא ממנו תאיים לבלוע את כל השקרים, איפה "סי היימן" חדשה, שבבלדה אחת שופכת תקרע לאנשים את הלב ואי אפשר יהיה לעמוד בפניה.
יש ברוק הישראלי כותבי טקסטים משובחים, שמעולם לא כתבו שיר מחאה, או שיר שיעורר מחלוקת, שיזיז קצת את הרהיטים בבית. אולי קשה להם. מרבית האמנים (והאמניות) עסוקים בלשרוד בג'ונגל, בלסגור את החודש, בלהיכנס לפלייליסט, בלהתחנף לקהל. אלה שכן מסוגלים להרשות לעצמם כלכלית לכתוב שירים קצת אחרים, מתעסקים לרוב בעצמם, בלחגוג את החופש הגדול שמציע הרוקנ'רול, בהוא והיא, בפרידות. ממש רחמנות. בסוף מתברר שהרוקר הכי מתריס שהיה כאן השנה הוא רד מ"רד בנד", ושמופע המחאה הבולט של השנה הוא חגיגת "30 שנה ל'פלונטר'", שהתרחשה כאן בינואר האחרון.
הגיע הזמן שאנשים שיכולים להיות הילדים (שלא לומר הנכדים) של פורטיס ושלום חנוך יסתכלו חצי מטר מעבר לקצה אפם ויתחילו לנצל את הכישרון שלהם למען מטרות קצת יותר חשובות מלהשיג עוד זיון (לא שלהשיג זיון זו לא מטרה חשובה). עשר שנים אחרי "סוף עונת התפוזים", הסדרה התיעודית של יואב קוטנר ושות', שהגדירה את קווי המתאר של הרוק הישראלי ככזה שמחויב לאמירה - חברתית, פוליטית - אמירה כלשהי, ככה נראית המחאה שלנו, בכזו שנה מסריחה. הלו, תתעוררו שם, למה אתם מחכים? למשיח?