שנתיים אחרי הכישלון באירוויזיון עם "דינג דונג", שנה אחרי ההצלחה עם ירדנה ארזי בלהיט "כשהגברים רוקדים", חוזרת דנה אינטרנשיונל בגדול עם "מה לעשות", שיר פופ מגניב וקיצי, ששואל "מה לעשות מאמא?" ועונה עם הביטוי האופנתי "גוש", ומסמפל בחן את "האמיני יום יבוא" הקלאסי של יפה ירקוני, כסינגל ראשון מאלבום חדש. אינטרנשיונל עצמה אחראית ללחן, שנוצר לשיר באנגלית, את המילים כתבה יעל בדרשי ולעיבוד ולהפקה המוזיקלית אחראי אלי אברמוב.
"אחרי כל השנים, החוויות, הניסיונות, ההישגים והכאבים עדיין הדבר שהכי מרגש אותי זה להביא לעולם שיר חדש", אומרת דנה אינטרנשיונל. "כשאמן לא מוציא שירים חדשים זה נראה בתקשורת כאילו הוא נעלם אבל מבחינת האמן אין הבדל גדול, החיים נמשכים אותו דבר: עובדים על חומרים חדשים, מופיעים כל הזמן, נפגשים עם קהל".
-ואצלך?
"הבחירה שלי היא תמיד להיעלם מהתקשורת בין האלבומים ולקחת את הזמן. אחרי כל כך הרבה שנים במקצוע אני לא עסוקה במרדף של להוציא כל שנה אלבום ושירים, אני מעדיפה לעשות את זה בקצב שלי ולחיות עם השירים הרבה מאוד זמן, במיוחד כשהם נולדים אצלי ואני זו שכותבת או מלחינה אותם, עד שאני מרגישה שאני מוכנה ומשוחררת מהפחדים ומהחששות ולחשוף אותם לעולם".
-איך נולד השיר החדש?
"'מה לעשות' זה בעצם שיר שנולד באנגלית, כי אני מרגישה יותר בנוח לכתוב באנגלית, לקח זמן עד שעברתנו אותו. אני מנסה ומשתדלת תמיד לנסות לחדש ולהפתיע גם את עצמי בסאונדים חדשים שלא יישמעו לי דומה לדברים אחרים ששמעתי כבר. אני נורא מקווה שזה הצליח".
-למה בחרת בסימפול של יפה ירקוני?
"את יפה גיליתי אחרי שהתקשרה אלי פעם, סיפרה שהיא אוהבת אותי ובקשה שאתארח בערב מחווה שעשו לה ואשיר שיר שלה. התאהבתי בה ברגע שראיתי אותה. אישה זקופה, יפהפיה מלאת הומור וחיים וחורכת את הבמה. בין שתי מלכות הזמר, יפה ושושנה התייחסו ליפה כיותר פופית וסלונית, ובגלל זה אולי זכתה לפחות הערכה, אבל היא הייתה נהדרת ונדירה. מצדיעה לה על כל כך הרבה שנים של קריירה והלוואי שאזכה להיות כמוה על הבמה כל כך הרבה שנים. במדינה שלא כל כך יודעת לתת כבוד לאמנים הותיקים שלה, יפה הייתה סמל לישראל היפה, העובדת והשמחה".
"אנחנו תקועים כאן עם הרוק המיושן הזה ועם קוטנרים מנותקים"
-שוב את זו שמביאה את הלהיט של הקיץ. איך זה שחוץ ממך ומהמזרחית כמעט ולא עושים כאן פופ שמח וקיצי, למה כולם שרים בלדות ומפחדים להרקיד, למה הפופ הישראלי השמח בנוי מהבלחות ואין כאן מסורת ופס ייצור של להיטים?
"הוצאת לי את המילים מהפה. אני לא יודעת אם יש לי תשובה לזה, אבל אני מאמצת כל מילה שלך וסוגרת אותה עם סימן קריאה. זה נורא חבל בעיני, כי בכל העולם מוסיקת פופ היא הדבר הכי מצליח, מכתיב ומתקדם, ורק אנחנו תקועים כאן עם הרוק המיושן הזה ועם קוטנרים מנותקים כל כך ממציאות מוזיקלית אמיתית וחדשה. אולי זה קשור למנטליות הישראלית שמקדשת עצב ודמעות, ולא ממש יודעת איך לאכול שמחה פשוטה. אני גם חושבת שחלק גדול מההצפה של המוסיקה המזרחית, הגיעה בגלל שאין פופ בארץ, זה הזאנר המקופח האמיתי, ובמוסיקה המזרחית יש מרכיבים של פופ, השמחה, הקצב, רק שזה פופ מאוד סקטוריאלי. אני מתייחסת לפופ מאוד ברצינות, ומנסה תמיד לאתגר את עצמי בסאונדים חדשים ובדברים שישמעו אחרת מהדבר האחרון שעשיתי. מקווה שיגיע דור חדש של אנשי מוסיקה משפיעים ברדיו ובתקשורת שיצעידו את הפופ הישראלי קדימה ונראה פה דברים יותר חדשניים ומעיזים ופחות נוסחאות של אנו באנו ארצה, ואני לא אצטרך להרגיש כל כך בודדה במערכה הזאת".
-ניפצת את החומות והיית הדוגמה המדהימה ביותר בתחום קבלת המיוחד בחברה, האם תעשי גם את הצעד הבא, תקימי משפחה ומגדלת ילדים?
"כשאתה אומר שאנשים לקחו דוגמה ממני זה מלחיץ אותי. תמיד נלחצתי מלהיות סמל, אני בסך הכל חיה את חיי כמו שאני מאמינה ואוהבת, ואני חושבת שכל אחד צריך לחיות את החיים שלו ככה, להשלים עם האמת שלו, עם מה שהוא ולהתמודד באומץ עם הקשיים שבדרך בלי לעשות עניינים ולהתבכיין, אבל אני ממש לא חושבת שאני ראויה להגיד למישהו איך לחיות את חייו, שכל אחד יעשה מה שטוב לו. משפחה וילדים? נראה לי מוקדם עדיין, מוזר. אולי הקריירה ממלאת לי הרבה חורים ריקים בנפש, ואני פחות זקוקה לזה, ואולי אני עדיין לא בשלה ובוגרת לזה? תשאל אותי על זה שוב כשאהיה בת 30".
"קיבלתי סטירות מצלצלות מהחיים שלא הגיעו לי"
-מקומך בהיסטוריה מובטח, האם בשנים האחרונות את מרגישה בטוחה במעמדך?
"זה לא בטחון במעמד כמו שעם השנים אני מרגישה יותר בטחון ושלווה ושלמות עם עצמי. יודעת שהגשמתי את כל חלומות הילדות שהיו לי, שהגעתי לפסגות שלא יכולתי לדמיין, וגם, קיבלתי סטירות מהחיים, מצלצלות בעוצמה שלא חשבתי שמגיעות לי כאלה. אלה לצד אלה, בהחלט נותנים יותר שלווה ורוגע ואני עושה היום דברים מתוך צורך פנימי ולא מתוך רצון לכבוש משהו או להוכיח משהו למישהו".
-לאחרונה אנחנו עדים לפרק נוסף בתולדות "ציד המכשפות" שמנהלים גופים ורשויות במדינה כלפי אמנים - רודפים את עברי לידר על נושא הצבא, רודפים את יזהר אשדות על דעות פוליטיות, אפילו רודפים את בר רפאלי.
"אני אהיה אתך כנה, ואגיד לך ההיפך ממה שאופנתי להגיד. אנחנו ארץ פתוחה וליברלית שיכולה להיות דוגמה להרבה ארצות אחרות. אף אחד לא רודף אף אחד, למרות שנורא קל לעשות מזה כותרות. בר המקסימה לא מצליחה? עברי לא אמן אהוב? מה הבעיה? כל אחד עושה את הבחירות שלו, וזכותו של כל אחד אחר, להביע את דעתו, בעד או נגד הבחירות, דמוקרטיה עובדת לכל הכיוונים, ולא כולם חייבים לאהוב את כולם, אז שכל אחד יעשה מה שהוא רוצה, ושכל אחד יבקר או יאהב את האחר, אבל אני חושבת ששומרים כאן על חופש שלא קיים בהרבה מקומות בעולם, זו האמת, ואפשר גם להגיד דברים טובים על המדינה כשמגיע. זו לא בושה. אני תמיד אומרת בראיונות בחו"ל שאני מוקירת תודה וקשורה לארץ הזו שלי, שהגשימה לי את החלום להיות זמרת מצליחה, נו, אז על ארץ כזאת מישהו יכול לבוא בטענות?".