"גם אני האמנתי במשך שנים שיש קארמה רעה במבנה הזה, אבל אז הזמינו אותי לראות את המקום אחרי השיפוצים והבנתי שעם השקעה ואמונה ברמות כאלה חייבים לתת הזדמנות", אומרת מיכל וייסברג, עד לפני כמה חודשים מנהלת המחלקה העברית של חברת התקליטים הד ארצי על מקום עבודתה החדש: מועדון "רדינג 3" בנמל תל אביב.
"קארמה רעה" הוא תיאור הולם להיסטוריה של המבנה, הממוקם במתחם הבילויים הצפוני של נמל תל אביב, סמוך לשפך הירקון ומול תחנת הכוח המפורסמת על שמה הוא נקרא כיום. המקום שימש בשנים האחרונות אולם תיאטרון בבעלות משותפת של "הבימה" ו"הקאמרי" (בין השאר הועלתה בו הגרסה המחודשת והכושלת לאופרת הרוק "מאמי"), אולפן טלוויזיה (תוכנית הלילה של אסף הראל בערוץ 10) ומועדון הופעות בבעלות ערוץ מוזיקה 24, בו התקיים פעמיים טקס פרסי עמ"י.
כל אחד מהגלגולים הסתיים בכישלון יחסי, מה שלא מונע מוייסברג להאמין שהפעם זה יצליח בגדול. "רדינג 3" פתח רשמית את שעריו לפני פחות מחודשיים, ותחת ניהולה האמנותי של וייסברג מציג לוח הופעות המשלב אמנים מקומיים ובינלאומיים, כמו לורי אנדרסון, רופוס וויינרייט, פיטר האמיל ופול יאנג.
"כשהחלטתי לעזוב את הד ארצי ידעתי שאמשיך להתעסק במוזיקה", אומרת וייסברג, "זה חיידק. חשבתי למצוא נישה נוחה יותר מבחינת שעות העבודה, אבל מתברר שלנהל אמנותית מועדון הופעות זו מחויבות מסביב לשעון. אני חייבת ללוות כל אמן, כל באלאנס, כל הופעה. להיות זמינה עבורם עד שההופעה מסתיימת".
_b.jpg "רופוס וויינרייט הופעה 7 (צילום: עודד קרני)")
תחרות חיובית
-איך דוחסים עוד מועדון הופעות לתל-אביב, הצפופה ממילא?
"המפתח הוא האמנים עצמם. הם צריכים להיות מודעים לקיומו של המקום, לתנאים שהוא מציע, לקהל שיגיע לצפות בהם. הם צריכים לרצות להופיע אצלנו".
-נדמה שבמצב הנוכחי אמן ישראלי לא יסרב לשום במה.
"זו סטיגמה מוטעית. אמנים ישראלים אוהבים לדעת בדיוק איפה הם מופיעים. ללכת על בטוח. צריך לחזר אחריהם, להביא אותם לסיורים ואז לתת להם לעבור מה שאני עברתי כשהביאו אותי ל'רדינג 3' בפעם הראשונה. בסופו של דבר, טוב מראה עיניים. אחר כך זה כבר עובר מפה לאוזן".
מיכל וייסברג תהיה הראשונה להודות ש'רדינג 3' לא מיועד לתפקד כמעבדה ניסיונית לאמנים בתחילת דרכם, אלא לצעוד בנתיב המיינסטרים המנסה לקלוע לטעם הקהל הרחב ביותר. "לבני נוער יש כבר הנישות שלהם", היא אומרת, "אני לא אכנס לטריטוריה של שאול מזרחי וה'בארבי', למרות שלא נתעלם חלילה מסצנת הרוק. בחודש הבא יופיעו אצלנו 'מופע הארנבות של ד"ר קספר' ו'הגרובטרון'.
"אני עוקבת אחרי האמנים החדשים בשוק, אבל זה נכון שקהל היעד העיקרי שלנו בוגר ומבוסס. כשאני צריכה לקחת בחשבון מינימום 500 איש לערב במופע ישיבה, ומינימום 750 למופע עמידה אני חייבת אמנים שיביאו קהל, וברוב המקרים הקהל הזה מעוניין ביותר מהמוזיקה נטו. הם רוצים גם להתרווח, להירגע, לשתות, לאכול משהו".
-את מתארת אחד לאחד את השיטה של מועדון ה'זאפה'. הייתה החלטה עקרונית להתחרות על נתח השוק שלהם?
"זה נשמע כמו הכרזת מלחמה וזה הדבר האחרון שאני רוצה. אני מעריכה מאד את מנהלי ה'זאפה', וכחובבת הופעות מושבעת בקרתי שם הרבה ובעיני זה מועדון מצוין. בוא נאמר שניסיונות העבר מוכיחים שתחרות היא דבר חיובי. היא מחייבת את שני הצדדים להתעלות על עצמם כדי להעניק לקהל את המיטב. אם זה מה שיקרה בין 'רדינג 3' ו'זאפה' כולנו הרווחנו. בפועל, הנתונים מוכיחים שהקהל מגיע לשני המועדונים".
לא נפסיק לשיר
-המשבר הכלכלי העולמי מוביל עכשיו למיתון, מצב בו צפייה בהופעות הופכת מותרות שפחות ופחות אנשים מרשים לעצמם.
"אם המצב הכלכלי ישתקף בשוק ההופעות המקומי, כולם יצטרכו להתמודד, לא רק אנחנו. אני עוקבת אחרי ההתפתחויות, לא פעם בדאגה. מצד שני, המשפט 'לא נפסיק לשיר' הוא חלק בלתי נפרד מה DNA של הקהל הישראלי, ואחת הסיבות בגללן אני כל כך אוהבת לחיות בארץ, למרות כל הקשיים. הישראלי הממוצע לא יניח לשום משבר לעצור את שמחת החיים שלו, ומוזיקה היא חלק בלתי נפרד ממנה. ישראלים אוהבים לבלות, אוהבים לשיר, ובזמנים הכי קשים הם ימצאו דרכים לספק את הצורך הזה"
-עד כמה את מקבלת יד חופשית בעיצוב לוח ההופעות?
"עקרונית, כל מהלך מחייב הסכמת השותפים שהקימו את המועדון. בפועל, לא זכורה לי הופעה ששיבצתי שהובילה לאיזו התנגדות".
-כאשר את מזמינה את רמי קליינשטיין להופיע במועדון, ששניים מבעליו הם רוני בראון ואיציק אלשיך, מנכ"לי חברת התקליטים הליקון, הנמצאים בהליך משפטי מולו, יש סיכוי שמי מהם יגיד לך: "כף רגלו לא תדרך במועדון שלי"?
"חד משמעית, לא. את 'רדינג 3' הקימו אנשי מקצוע שחיים ונושמים מוזיקה מזה שנים, וזה אומר שכאשר המוזיקה מדברת שאר השיקולים נשארים בחוץ".
זעזועים בהד ארצי
לא מעט גבות הורמו בתעשיית המוזיקה כאשר התפטרה וייסברג מעבודתה בהד ארצי בינואר האחרון. היא עבדה בחברה 14 שנים, מתוכן חמש כמנהלת המחלקה העברית, ובתפקידה האחרון נחשבה אחת הדמויות החזקות בשוק המוזיקה המקומי. אשת מקצוע המסוגלת להשיק קריירות חדשות ולפתח קיימות, ועשתה זאת לא פעם מול אמנים מובילים כמו שלמה ארצי, קרן פלס, דוד ד'אור, ג'קו אייזנברג, מאיה בוסקילה, אברהם טל ואביתר בנאי.
במידה רבה, וייסברג היא "דינוזאור" מהסוג הישן. אשת עסקים שעדיין פועלת מאהבת מוזיקה נטו. מה שמסביר, אולי, את החלטתה לפרוש מהחברה כמה חודשים אחרי מינויו של גיל אדמוני, לשעבר סמנכ"ל השיווק של YES, לתפקיד מנכ"ל הד ארצי. "כשעובדים כל כך הרבה שנים באותו מקום, תחת כמה וכמה הנהלות, לומדים להסתדר עם כולם", היא אומרת, "באופן טבעי היו מנכ"לים שהסתדרתי איתם יותר ברמה האישית והיו כאלה שפחות, אבל בסופו של דבר החלטתי לעזוב כי רציתי שינוי אווירה. פשוט הגיע הזמן לנסות משהו חדש".
-בעקבות התפטרותך מ'הד ארצי' עזבו לא מעט בכירים בחברה, בהם ירון כהן שהיה יד ימינך במחלקה העברית.
"כל אחד אחראי להחלטותיו מהסיבות האישיות שלו. אני יכולה להעיד, בתקווה שלא אשמע שחצנית, שאם הייתי רוצה להמשיך לאחוז בעמדת כוח של מנהלת בכירה בחברת תקליטים גדולה היה לי קל לעשות את זה, כי יום אחרי שעזבתי את 'הד ארצי' התחילו להתקשר אלי עם הצעות עבודה מכמה חברות. באמת ובתמים הרגשתי שאני לא מעוניינת בזה יותר. ישבתי בבית שלושה חודשים, הקדשתי זמן לשני הילדים שלי, ניקיתי את הראש והמשכתי הלאה".
-מבין האמנים שטיפחת בהד ארצי, יש הימור בו את רואה את ההחמצה הגדולה שלך?
"כל החתמה חדשה היא הימור. לפעמים זה מצליח ולפעמים, עם כל הכישרון והאמונה וההשקעה, הקהל לא מקבל את מה שעשית. זה לא נעים אבל זה קורה. אז כן, היו אמנים שהאמנתי שיצליחו הרבה יותר ממה שקרה בפועל".
-ג'קו אייזנברג?
"אני בטח לא אזכיר שמות".