היוצר והזמר דוד לביא ישתתף הערב (ראשון) באירוע המיוחד "זוכרים שרים", לרגל יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אשר יתקיים במרכז ז'ראר בכר בירושלים. במהלך הערב ישירו ויספרו אמנים על הקשר האישי שלהם עם זכר השואה. לביא, דור שלישי לשואה, ישיר על הבמה את השיר "הליכה לקיסריה (אלי אלי)", שכתבה חנה סנש, הצנחנית שהקריבה את נפשה למען הצלת יהודים באירופה במהלך מלחמת העולם השניה.
"אמרתי שאלך על השיר הכי שחוק ואנסה להפריח בו חיים", אומר לביאץ "זה שיר שהוא שיר טקסים אוטומטי, תמיד בכל טקס מישהו צריך לשיר אותו. לכן בשבילי זה אתגר אמנותי ורגשי לעשות בו משהו חדש. זה מסוג הדברים שאני אוהב לעשות ושמחתי על האפשרות לשחק איתו. אבצע אותו רק אני בשירה, בליווי צ'לו. זה שיר כל כך שחוק עד שצריך להיזכר שלמילים שלו יש משמעות אמיתית של תפילה פשוטה וחותכת. גם לי לא פשוט לזכור את המשמעות, אבל זה מה שאנסה לעשות שם".
-אתה מתחבר לשיר מהמקום ההיסטורי שלו?
"כן. יש המון שירי טקסים שלא קשורים לנושא ושרים אותם רק כי הם נוגים ומרגשים. לשיר הזה יש משמעות ישירה למחצה. בגלל זה אני חושב שלשיר אותו בטקס יום השואה ולא בטקסים אחרים זה יותר במקום, מה שיעזור לי להתכוון בתוכו. אגב, זו פעם ראשונה שאני שר בטקס יום השואה, שאני בכלל מעיז. בבית הספר לא הייתי ילד טקסים. זו גם פעם ראשונה שאשיר את השיר הזה בכלל".
"בחלמנו נשברתי. אתה הולך על דשא שמתחתיו קבורים אנשים"
-היית בפולין?
"הייתי בפולין ואני יכול להבין אנשים שנכנסים להלם. אני די זוכר כל פרט ופרט מהמסע לפולין, זוכר מאוד, למרות שהזיכרון שלי לא הכי טוב. לוקחים אתך לראות מקומות שעמוסים בפריטים, מוצגים היסטוריים, ערימות של נעליים ומשקפיים, הרים של חפצים. זה משתק. אבל החוויה הכי חזקה היתה כשהגענו לחלמנו. המקום בסוף המלחמה הופצץ לחלוטין, אין שם כלום. זה דשא גדול שהלכתי עליו ובכל צעד שלי קפצו צרצרים מהדשא. דווקא שם היתה לי שבירה מאוד רצינית במסע. אתה לא רואה כלום אבל אתה יודע שמתחתיך יש אנשים. אנשים שמה שנשאר מהם בחלמנו זו אנדרטה שהדבר היחיד שהם מבקשים ממנה מהדור הבא זו נקמה. זה עודד בי התנגדות גדולה כי זה לא הדרך שלי ואני לא אוהב את הדברים האלה. מה זה נקמה? היה אצלי מתח מאוד רציני בין המקום שאין בו כלום עם הדרישה לנקמה, זה מאוד הסעיר אותי".
-עד כדי בכי?
"כן, אני בכיין. בכי היה כל יום כל הזמן. אני מניח שזה מקרה חריג. והיה לי על מי להישען. בפולין קרו לי הרבה דברים שלא היו יכולים לקרות בלי מי שהיה איתי, החברים הכי טובים שלי. עדיף לעבור את המסע הזה יחד איתם, לראות איך אחרים עוברים תהליך. יש לפעמים תגובה שהיא לא נורמלית או כן נורמלית ואתה רוצה לדעת שאתה בסדר. אין חוויה דומה כזו לאדם צעיר באף מדינה אחרת בעולם. לאף דור אחר בשום מקום, אין לזה שום מקבילה".
-ואיך יצאת מזה?
"אני לא יודע אם יוצאים מזה. אתה נוחת בארץ ויש לך צלקת על הלב שלא תעבור. יש שם דברים שאם ראית אותם אתה לא יכול לשכוח אותם לעולם".
-בנסיעה שלכם כולם התנהגו כמו שצריך?
"היו כאלה שהתנהגו בצורה שהפריעה לרבים. אני ראיתי בזה התמודדות לכל דבר. אין דבר כזה התמדודות נורמלית. כל אחד מגיב אחרת. ככה הם התמודדו, בצורה קולנית. אני ממש לא שופט. זה לא הפריע לי לעבור את החוויה שעברתי".
"שוב נשרף"
-אתה דור שלישי לשואה.
"המשפחה שלי, כמו הרבה משפחות בארץ עם שורשים באירופה, איבדה קרובים בשואה. סבא וסבתא שלי נולדו בהונגריה, שרדו והגיעו לכאן. סבא שלי נפטר ביום של הברית שלי, סבתא שלי כמה חודשים אחר כך לא שמעתי מהם ישירות, אבל שמעתי מאבא שלי ומהדודים את הסיפורים שהם סיפרו להם. סבתא שלי, רבקה לייבוביץ', שרדה את אושוויץ, וסבא שלי, דוד לייבוביץ' שאני קרוי על שמו, היה ספר כל החיים שלו וככה הוא שרד את השואה - הוא סיפר קצינים נאצים, אני לא יודע אם זה היה באושוויץ או במקום אחר. הם היו מאורסים לפני המלחמה ואחרי המלחמה הוא חיפש אותה בכל אירופה. סיפרו לו שהיא בבית הבראה, הוא הגיע ברגל וזו לא היתה היא. בסוף הוא מצא אותה, הם עלו לארץ והתחתנו. סיפור רומנטי".
-איך זה חלחל ליצירה שלך?
"אני בטוח שאיכשהו זה מיד מחלחל בשפה היומיומית, זה נוכח בדיבור, חלק מהפאזל שיוצר אותי. אני לא כותב בדיוק על זה, אבל הרבה מהנושאים היהודיים שאני עוסק בהם בשירים שלי מתחברים גם לנושא הזה. השואה נמצאת ברבדים של החיים היהודיים ההיסטוריים אז היצירה שלי מהדהדת גם אותה במובן מסוים. יש לי שיר בשם 'שוב נשרף' שאני מבצע בהופעה שלי. אני פונה בו לאלוהים בצורה ישירה, ומרגיש אותו מאחורי. יש שם דברים שכתבתי אותם ואחר כך אמרתי שזה קצת שואתי: 'להבות דרך האף' ואיש שנשרף. זה משהו שהרגשתי בצורה ברורה, שזה קצת קשור, לפחות בשפה של השיר. יש ליעוד שירים לא מולחנים שעוסקים בזה למחצה. אלה דברים שנכתבים ואני מגלה אותם בדיעבד".