יוג'ין הוץ', הסולן, המנהיג וכותב השירים של להקת הפאנק הצוענית המצליחה "גוגול בורדלו", נולד לפני 41 שנה ו-9 חודשים בשם יבגני אלכסנדרוביץ' ניקולאייביץ' סימונוב, בעיירה ביוארקה שליד קייב.אימו חצי גרמניה חצי רומייה, והאב רוסי, שעבד כקצב, ובמקביל ניגן בגיטרה באחת מלהקות הרוק הראשונות באוקראינה. הבן למד אנגלית מתקליטים של ג'וני קאש, לאונרד כהן, ניק קייב ושיין מקגוון. ללהקה הראשונה שלו קראו "אוקסוסניק" ("בקבוק של רוטב").
משפחתו, ששייכת בשורשיה לשבט הצועני הותיק "סרבו רומא", עזבה את הבית בעקבות דליפת הכור הגרעיני בצ'רנוביל, ונדדה במשך שבע שנים במזרח אירופה, חוויית הגירה שהשפיעה על כתיבת השירים שלו, לא פחות מכותבי השירים בסצנת הרוק הרוסית אותם העריץ. לארצות הברית הוא הגיע אחרי שעבר בפולין, הונגריה, אוסטריה ואיטליה. ב-1992 קיבלה המשפחה מקלט בארצות הברית במעמד מיוחד של פליטים פוליטיים, ויבגני התיישב בוורמונט, יחד עם אימו, אביו ודודו יוסף.
הוא כבר היה בן 20, והקים את להקת הפאנק "The Fags". כשעבר לניו יורק אימץ את שם המשפחה של אימו לפני הנישואים, הוץ', והיגני הפך ליוג'ין. ב-1999 הקים את "גוגול בורדלו" עם הכנר סרגיי ריבסטב, האקורדיוניסט יורי למשב, המתופף טליוט פרגוסון, הרקדניות פאם ראסין ואלישבת' סאן, והגיטריסט הישראלי אורן קפלן. אלבום הבכורה שלהם, "Voi-La Intruder" יצא באותה השנה, בהפקתו של ג'ים סקלבונוס, המתופף של "ניק קייב והבד סידס". שלוש שנים אחרי זה הגיע האלבום "Multi Kontra Culti vs. Irony", והעולם התחיל לשים אליהם לב באלבום השלישי "Gypsy Punks: Underdog World Strike", שיצא ב-2005 הפקת סטיב אלביני האגדי. "Super Taranta!" שלהם, שיצא שנתיים אחר כך, כבר גרם למבקרים נחשבים להכתיר אותם בתואר "הלהקה בעלת החזון הגדול בעולם המוזיקה".
אבל יותר מהכל, מפורסמים הוץ' ו"גוגול בורדלו" בזכות ההופעות הסופר-אנרגטיות שלהם, שמחברות מוזיקה צוענית ובלקנית עם קצב מטורף וגרוב סוער, יחד עם בוסטים חזקים של פאנק ורוקנ'רול. הם הופיעו כאן לראשונה ב-2009 (האנגר 11 ובארבי), חזרו ב-2011 (שלוש פעמים בארבי), וישובו הנה בשלישית בשבוע הבא, לפסטיבל "רוקנרולר" באיצטדיון בלומפילד (רביעי, 18 בחודש) לפני "סאונדגארדן", ולמחרת במועדון "בארבי", הופעה שכל הכרטיסים אליה כבר אזלו.
"גוגול בורדלו" בפסטיבל קואצ'לה
"אנחנו באים לישראל בפעם השלישית כי אנחנו מטיילים הרבה, ובשבילנו זה נורמלי לחזור למקומות", אומר הוץ' בראיון מיוחד ל-mako. "בסך הכל ישראל זה לא רחוק. אתה עולה על מטוס, שותה כמה דרינקים, צופה בסרט ואתה שם".
-יש לכם קשר טוב עם המעריצים בישראל.
"יש לנו קשר טוב עם קהל בכל מקום כמעט. הצליל שלנו הוא שילוב של הרבה אלמנטים שאנשים אוהבים. הקהל מוצא אותו מרגש. הוא הרפתקני ומודרני, מחבר מלודיות וקצב מזרח אירופה וים תיכוני ומאוד לא מסורתי, זה אנרגיות שמתפרצות החוצה, וזה חדש, אופנתי ומלא תשוקה. ועם כל זה יחד, אנחנו עדיין בעיקר רלוונטיים כלהקת רוק. הקהל בישראל אנרגטי, וגם אנחנו באים באנרגיות גבוהות, וגורמים למי שמולנו לתגובה באנרגיה גבוהה".
-יש מבחינתך הבדל בין הופעות במקומות שונים בעולם?
יש הבדלים ויש דברים דומים. אני חושב שההופעות שלנו מוציאות מקהלים שונים ברחבי העולם דברים דומים, זה קורה לנו, ולכן אולי רק אנחנו יכולים להצביע על מה שבאמת מחבר בין אנשים ממקומות שונים. בצורה אולטימטיבית, המעריצים רואים במופע שלנו הזדמנות להוציא החוצה את כל קשת הרגשות שלהם, והם לוקחים את הצ'אנס הזה בשתי ידיים. זו ממש אפשרות נדירה להביע ככה רגשות. ואז הם נהיים עוצמתיים, ומתמכרים לזה. בנקודה הזו, לא משנה אם אתה אסקימוסי שחי באלסקה או בן אדם טרופי ממרכז אפריקה או אמריקה, ברגע שאתה בתדר הזה, ברמה הזו, אתה חוצה את הגבולות של עצמך. וככה אנחנו מוקפים בהמון אנרגיות ותשוקות חדשות".
_c.jpg "גוגול בורדלו בארבי 6 (צילום: נועה מגר, מומה)")
-בטח מעייף להיות בכזו רמה של אנרגיה כל הזמן.
"זה מסביבנו מאה לילות בשנה, אבל זה רק קטע מהחיים שלנו. אנשים אוהבים לחשוב שאנחנו תמיד מופיעים, אבל חמישה חודשים בשנה אנחנו בבית. כשאתה רואה מאסטר של קונג פו שובר אבנים, זה לא מה שהוא עושה כל הזמן. רק כשהאורות נדלקים מגיע הזמן, אחרת זה לא היה מיוחד".
-אתה חי חיי רוקנ'רול גם מחוץ לבמה?
"אני לא מטריד את עצמי במחשבות כאלה, ואני לא מתכנן את החיים שלי, אני הולך לאן שהם לוקחים אותי, ככה זה מרגש אותי. החיים שלי נעים במסלול שלהם. מה כל כך מטורף במופע שלי על הבמה? הביצוע המוזיקלי שלנו יותר פיזי מאחרים, אבל אנחנו מאוד מרוכזים במאמץ שאנשים יבינו אותנו. אנשים שאין להם שום משמעת ושום פוקוס פנימי, רואים בנו רק כאוס. אני רואה במופע שלנו אמנות לחימה יותר מהכל. אנשים מבלבלים אנרגיה גבוהה עם חוסר שליטה עצמית, מי שלא מבין את המשמעת של האנרגיה. הרבה מהם ככה. אני לא חושב במונחים של 'נורמלי' או 'לא נורמלי', הקטגוריות האלה לא מדברות אלי. אני רק מגיב לסיטואציה שקורית בחיים שלי".
"גוגול בורדלו" עם מדונה
-אחרי שהפכתם להצלחה בינלאומית, אתם יוצרים מוזיקה עבורכם או עבור הקהל?
"מי שיחשוב על הקהל כשהוא יוצר - זה הסוף של היצרתיות שלו. לאורך השנים שיטת הכתיבה שלי השתנה המון פעמים. מלכתוב במכונת כתיבה עד ללא לכתוב בכלל. באלבום האחרון כתבתי מילים רק כשהיה צריך להדפיס אותן בשביל לייצר את הדיסק. הכל היה בראש שלי, כל השירים, כל הטקסטים. זה משתנה, כי החיים הם שינוי מתמיד. צריך להחזיק ברעיון שלך שיהיה כל הזמן באוויר. הוא קיים, אבל אתה רק יודע את זה, אתה לא חש אותו".
-אנשים רואים בך קודם כל פרפורמר-על.
"בעיני אני קודם כל כותב מילים, זו הדיסיפלינה הכי גדולה שלי. לא נגן, לא מוזיקאי, אני כותב שירים, אקספרטיביים, על החוויות שלי, על ספרים שקראתי וסרטים שראיתי ועיתונים. זה מה עושים בגיל 50 (צוחק). אני כותב מהניסיון שלי, ומסתבר שהרבה אנשים נהנים ממנו בכל העולם. אני שמח לחלוק איתם את הרגשות שלי, את ההרפתקה. מרגש אותי לחלוק איתם את המחשבות שלי. אני לא עונה על ציפיות של אף אחד. אני רק חיי את חיי, זה מה שניתן לעשות".
-אתה לא חושש שקהל מגיע להופעות שלכם כדי להשתולל מבלי להקישיב למילים?
"נגעת פה בנקודה. אבל מוזיקת רוק היא לא שירת רוק. אנשים שמגיעים עם אנרגייה, מקבלים מוזיקה, צליל, קול, ככה הם חווים את החיים. אולי בבית הם מתמקדים יותר במילים, יושבים עם האלבום, זו חוויה אחרת, והם רוצים לקבל ממנה בהופעה חוויה אחרת, ברמה אחרת. לכן אני חייב לכתוב מילים טובות. למרות זאת, וזה הפרדוקס של כתיבת שירים, אני עובד כל כך קשה על כל מילה בכל שיר, ובראש שלך אתה יודע שזה רק יהיה במקום השני ויגיע לאנשים רק כשהם יהיו במוד של הקשבה. זה חשוב, אבל אלה שני דברים שונים. אנשים יאזינו לקול שלך יותר מלמילים שלך, ככה זה בחיים".
-מה אתה אוהב בישראל?
"חייתי שש שנים בריו דה ז'נרו, ועברתי לסאו פאולו. עכשיו ישם מונדיאל ואני מדבר איתך מלובליאנה (צוחק). ובישראל האלמנט המרכזי הטבעי מזכיר לי את הבית. הים, האוכל טוב, אנשים שהם לא אובססיביים עם לוח זמנים יותר מדי. מאוד טוב בשבילי ככה. כשעזבתי את ניו יורק הפסקתי לחיות את החיים שלי לפי לוח זמנים צפוף, איבדתי בזה עניין. חשוב לזכור שמוזיקה היא החיים והיא אנרגיה. והחיים זה לא ביזנס".
"גוגול בורדלו" אצל לטרמן
-אתה עדיין מתרגש מהופעות אחרי כל השנים?
"שום הופעה היא לא רק עוד הופעה. אני לא יודע מי אני, אם אחשוב ככה. זה תמיד מגיע בסוף ליכולת שלך לקום בבוקר, לראות את הרחוב שכבר הלכת בו מאה פעמים כאילו אתה צועד בו לראשונה. תמיד אתה חוזר לראות את הזריחה כמו בפעם הראשונה, או לראות פרח ולהיות מוקסם ממנו, כאילו לא ראית פרח כזה יפה בחיים שלך. אני לא ממציא את זה. בודהה גילה את דרך החיים הזו. אני נכנסתי לזה במקרה כשהייתי טינאייג'ר. אהבתי את ג'ון קייג', כששמעתי אלבום 'ספוקן וורד' שלו. הוא היה מאוד בעניין של בודהיזם וזן-בודהיזם, וזה נתקע איתי לשנים. שמעתי את האיש והבנתי שצריכה להיות לי היכולת הזו. המוזיקה עזרה לי להשיג אותה. כל רגע בחיים אתה שם, כדי לראות את כל מה שראית אתמול, כאילו זה חדש. זו דרך החיים שלי".
-איפה תהיה עשר שנים מהיום?
"אני לא רואה למה לא להמשיך עם מה שאני עושה כרגע. זה הדבר הכי טבעי לי לעשות. לא החלטתי להיות מוזיקאי, זה פשוט קרה. אני אהיה שם, מתקשר עם העולם, עם אנשים, עם קהלים. בצורה אמנותית כזו או אחרת. כנראה רוקנ'רול".
-יש סיכוי לאלבום סולו, ללא הלהקה?
"זה רעיון שמעולם לא דובר בו. 'גוגול בורדלו' זה המשפחה שלנו. זה משפחה אפית. זה תמיד יהיה הדבר המרכזי, ונעשה עוד דברים מהצד. מוזיקה אלקטרונית תמיד עשיתי מהצד בהרכבים אחרים. שיתפתי פעולה עם אנשים שונים, באמריקה הלטינית, באוקראינה, בארצות הברית. זה תמיד מעניין. כתיבה היא המקצוע שלי. קולנוע מעניין אותי, אבל לא כשחקן כמו שכבר יצא לי, אלא כבמאי, זה באמת מה שעוד מעניין אותי לעשות".
