זה מתחיל בפרפרים בבטן, או בשנייה אחת שבה הכל נעצר, העיניים נפערות, הראש מתרוקן ממחשבות, והגוף הופך דרוך כולו או דווקא מתמכר לקצב. זה מאותם הרגעים שאי אפשר לשכוח. וצליל אחד יכול להחזיר אותך בדיוק לרגע הזה. הרגע שבו התאהבת בשיר.
לרגל ולנטיין דיי, החזרנו את עצמנו כמה שנים אחורה, ואיגדנו את הרגעים האלו, שאחריהם שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר. חזרנו לשירים שעשו לנו את זה, שריגשו בטירוף, שהשאירו חותם. לרגעים המוזיקליים שגרמו לנו להתאהב. תכינו את הממחטות.
The Beatles - While my guitar gently weeps
זה קרה באוטו. זה תמיד קרה באוטו. נשיקות ראשונות, אהבות נעורים, פרידות כואבות – איכשהו כולן היו על גלגלים. אבל הפעם אני במושב האחורי, בקושי מגיע עם הרגליים לרצפה. ילד בן 3 עם תלתלים זהובים. אבא שלי לוקח קלטת כחולה ומכניס למערכת סטריאו של האאודי הישנה. הצלילים של ארבעת המופלאים מתחילים לבקוע. רק אתמול למדתי עברית, ועכשיו כבר משמיעים לי שירים בשפה חדשה. שיננתי את מילות השירים עוד לפני שידעתי אנגלית, התמוגגתי על כל האקורדים עוד לפני שלמדתי תווים.
השירים נטמעו בזיכרוני כגלויות עם הסבר עברי בקולו של אבי. "I Am the Walrus" הפך להיות "השיר האינדיאני" בגלל הסיום האוריינטלי שלו. "All You Need Is Love" הפך להיות "השיר עם החצוצרה". והיה שיר אחד שכל פעם שהגענו אליו אבא שלי היה מגביר את המוזיקה, מכבה את הסיגריה וסוגר את החלון. "זה השיר שאני הכי אוהב, השיר על הגיטרה הבוכה". בכל פעם שהשיר היה מגיע לסולו ההפוך של אריק קלפטון אבא שלי היה אומר לי לעצום את העיניים ולדמיין את הגיטרה מתייפחת קלות ודמעות זולגות ממנה. וככה הפך "While My Guitar Gently Weeps” של ג'ורג' הריסון ל"שיר של הגיטרה הבוכה". ולשיר שהכי מרגש אותי בעולם. (עמית סלונים)
פרל ג'אם בהפסקה הגדולה; מוריסי בגני התערוכה
Pearl Jam -state of love and trust
בכל שנייה נתונה, אם אעצום את עיניי, אני יכולה לראות את עצמי שוב בכיתה ט' עומדת עם הווקמן שלי בהפסקה הגדולה, מריצה קדימה את הקסטה של פסקול "סינגלס" כדי לשמוע לראשונה את השיר החדש של פרל ג'אם.
זה התחיל בריף גיטרה מרוחק, אליו הצטרפו תופים וצרחה אחת קצרה של אדי, ואני נעצרתי במקום ולא יכולתי לזוז. הצלצול להיכנס לכיתה חדר לי לאוזניות, אבל עוצמת השיר פשוט שיתקה אותי. זה היה חודש פברואר, ופתאום התחיל גשם שוטף, ואני התחלתי לרוץ בחצר, מאחרת לשיעור, כשהצלילים והגשם מתערבבים עם הלמות הלב שלי. מאז ועד היום בכל פעם שאני שומעת את השיר, אותה תחושת קתרזיס ממלאת אותי. (ליזי מרדר כהן)
Morrisey -The World Is Full Of Crashing Bores
זה קרה בסוף יולי. מוריסי עלה סוף סוף על הבמה בגני התערוכה ואני עמדתי שם, חודשיים אחרי הפרידה הכי כואבת בחיי, ובהיתי בו שר וסובל בשביל כולנו. כל המסכנים והאומללים והמרחמים על עצמם. נותן שואו, זועק את זעקותיי למיקרופון ונשכב על הבמה חסר כוחות. באמצע ההופעה, כשהמחשבות הבודדות נאבקו עם התרגשות המופע על מצב רוחי, מוריסי עלה ובפשטות אופיינית נתן את הביצוע היפה ביותר ששמעתי מעודי ל-"The World Is Full Of Crashing Bores". השיר המדכא מילא אותי בתקווה. המילים חדרו הכי עמוק שאפשר, הייאוש של מוריסי הציף אותי ובאותו רגע הרגשתי שמפה אפשר רק לעלות. סגרתי מעגל, נגעתי בתחתית והמשכתי הלאה. מאותו רגע, בכל פעם שאני מאזין לשיר הזה, אני נזכר שבחיים, בסוף הכול מסתדר. (אורן דותן)
הטריפ הופ פורץ עם פורטיסהד
Portishead - glory box
בשנת 1992 כל מחשבה שחשבתי הייתי הראשון לחשוב אותה, וכל שיר ששמעתי הייתי הראשון לגלות אותו. כל צליל חדש היה התגלות. ככה זה כשאתה לא יודע את מה שכולם כבר הספיקו לשכוח. עד 1995 כבר הספקתי להדביק את הצעדים של שאר העולם וההתגלויות נעלמו. הסערה חלפה. עד הערב ההוא שעברתי ליד דלת חדרה של אחותי ומשהו לא היה במקום. התופים היו אווריריים מדי אבל חדים. הצליל של הגיטרה חרק, אבל לא גרם לי לרצות להקפיץ את כל האצטדיון. והכינורות, איך הם הגיעו לשם? הידיעה שאני שומע משהו חדש לגמרי התפשטה בגוף כמו גז צחוק אצל רופא השיניים.
מאז הספקתי להקשיב ל-"Glory Box" בתנאים טובים יותר, אבל שום דבר לא ישתווה לתחושה ההיא, לאותם הרגעים שבהם הרגשתי שהטריפ הופ יפרוץ את כל הגבולות המוזיקליים, שאפשר לעשות הכל בעצם. אני במקום הנכון בזמן הנכון - חלק מתקופה חדשה ומרתקת. אלא שמאז היו רק עוד מעט גילויים, ובמקום מסע ההרפתקאות המוזיקלי שהתכוננתי אליו אני מרגיש שנשארתי יחד עם כולם בתחנה. אולי כי שום שיר לא נשמע טוב כמו בגיל 16, או אולי כי כמה חודשים אחרי זה רצחו את ראש הממשלה (נמרוד מירום).
מייק פאטון בראס א-שטן
Faith No More - Just a man
הייתי בת 18, ארבעה חודשים לפני גיוס, ופעם ראשונה בסיני. בלילה האחרון ישבתי על החוף בראס א-שטן, מילקשייק-מנגו ביד ורוח חמה מלטפת. מולי, בתוך הים, רחצו שני בחורים ששרו בשני קולות תוך כדי דקלום תיאטרלי את מה שהתברר לי אחר כך כ-"Just a man" של פיית' נו מור. זה היה כל כך יפה ומצחיק שנכנסתי למים וביקשתי מהם שילמדו אותי לשיר איתם. למחרת באוטובוס חזרה הביתה הם השמיעו לי את השיר במיני-דיסק שלהם, ואז בכלל התאהבתי סופית בשיר הזה... שלא לדבר על האלבום כולו. אין ספק מייק פאטון גאון. (כרמית דובדבני)
Gomez – we havn’t turned around
זה היה בעולם אחר לגמרי. עולם שבו הגיבורים האמיתיים שלי אחזו גיטרה חשמלית חזק, בדרך כלל פנדר סטראטוקסטר, והמוזיקה הכי שקטה ששמעתי היתה האלבום האקוסטי של אליס אין צ'יינז. כדי ליהנות מהרמוניות, כך חשבתי, צריך לשמוע את הביטלס או את "Cream". ואז שמעתי את השיר הזה, לא האמנתי שזה קרה לי. העולם נעלם אל מול עיניים משתאות. הרגשתי שאני לא מבין כלום, רק אחר כך קלטתי שכנראה לא הייתי בהכרה.
אלו היו שש וחצי דקות של שכרון חושים, כזה שרק מוזיקה יכולה להעניק לך. הסולן נשמע לי בפעם הראשונה כאילו אדי ודר החליט לעזוב את פרל ג'אם והצטרף לביטלס, הקולות וההרמוניות... וואו, אני לא זוכר כזאת התרוממות רוח כמו באותן דקות, לפחות מבחינת מוזיקלית. בהמשך הפכתי למעריץ נאמן של גומז, ואפילו יצא לי לראות אותם בסיבוב ההופעות האחרון שלהם מחממים את פרל ג'אם בגרמניה. עד היום השיר הזה מעביר בי צמרמורת לאורך הגב התחתון, צמרמורת ועונג של הנאה. (יואב מרדר)
לבכות עם ארקדי דוכין
_b.jpg "ארקדי דוכין, ארז נץ, אינפקטד מאשרום, הופעה (צילום: רועי ברקוביץ')")
לא אני הוא האיש - ארקדי דוכין
לפני "עבודה עברית" לא הכרתי את השיר הזה, ואולי טוב שכך - כי לטעמי הביצוע של ארקדי דוכין משאיר הרחק הרחק מאחור את הביצוע המקורי של צביקה פיק. כשיצא "עבודה עברית" הייתי בדיוק אחרי פרידה כואבת, ואז שמעתי את ארקדי, והוא דקר לי את הנשמה בלי רחמים. לא הכרתי אותו, אבל ההתנשאות המיוסרת הזאת, של הצד הזורק ("אל תבכי, תעבורנה שנים ואחר לך יביא טבעת"), ביחד עם תחושות האשמה הבלתי אפשריות ("את קורות נדודיי הישנים לך הבאתי במקום טבעת"), ביחד עם הקול המלנכולי של דוכין, שיכול לעשות שמות בלב של הבנאדם, בטח אם הוא בשנות ה-20 שלו - כל אלה גרמו לי להתחיל לבכות, ולא להפסיק שעות ארוכות. (אלה מודן)
צלילים חדשים ב"פיקדילי" ירושלים
Massive Attack - Sly
השנה היא 1995, בוקר, גשם. אני חייל במדים שנוסע עד סניף "פיקדילי" בירושלים כדי להשלים אלבומים של להקות רוק כבד שאני אוהב. לא היו הרבה כאלה בעפולה, מכורתי דאז. בעודי משוטט בחנות ודוגם עטיפות של גופות מדממות , צלבים למיניהם ושאר תפלצות, הכניס המוכר את האלבום שיהפוך לימים למוזיקת רקע בכל בר, בית קפה וחדר שינה בחצי הכדור המערבי.
רצועה מספר 8 זו הייתה , קצת לפני סוף האלבום. המוכר השמיע אותה פעמיים וזה הספיק לי בכדי לגשת אליו, לשאול "מה זה ברקע", להושיט יד לכיס להוציא את הארנק לשלם ולברוח הביתה, ולהקשיב שוב שוב שוב ושוב לשיר מתוך האלבום שפתח לי יקום חדש של דימויים, צלילים וצללים. (עדי כהן)
סוזן וגה, אחרי חמש שנים
Suzanne Vega - Blood Makes Noise
אין מקום יותר מבאס מחדר שינה של שומרות בצבא. הוא תמיד מלוכלך הוא תמיד מעופש, והמחשבה על לשים את השער שלך או כל אבר מגופך על שמיכת הסקביאס, מעוררת חלחלה. השגרה היא קבועה: חוזרים משמירה ונכסים בשקט בשקט כדי לא להעיר אף אחת ולחטוף צעקות.זחילה מהירה לשק"ש, אוזניות על הראש וחיפוש איטי ונואש של משהו ברדיו שיוציא אותי לכמה דקות מהמציאות הזו.
באחת הפעמים שבהן חיפשתי תחנה לאט לאט כדי לאתר אחת שמשדרת בשעת לילה מאוחרת, מילא את האוזניים שלי פתאום מעין קצב נואש וקולה של זמרת לא מוכרת שסיפרה לי שדם עושה רעש. מכיוון ששמעתי את השיר מהאמצע חששתי שבכל שנייה הוא עומד להיגמר והקשבתי לו בחרדה. אז לא היה אינטרנט ורק חמש שנים אחר כך גיליתי שהשיר הזה שייך לסוזן ווגה. מאז ועד היום כשאני שומעת את השיר הזה, אני חוזרת לאותם הלילות בדממה הנואשת הזו, נואשת כמעט כמו השיר הזה.אני חוזרת לנערה שהייתי אז, אבל תודה לאל לא עולה באפי הריח של אותו שק"ש צבאי. (שירי ישועה)
רוצים עוד שירי אהבה? הכנסו לשירונט