"באחת הנסיעות בדרך מעיירה צרפתית בעלת שם שלעולם לא אוכל להגות, אני יושב וכותב את הבלוג הזה. כמות השדות הירוקים והשלווים שחלפו מולי בשבועות האחרונים מבעד לחלון האוטובוס היתה בכל זמן אחר ממלאת את הנפש שלי ברוגע.
רק שלאחרונה, יש געגוע כבד ודביק שיושב בתחתית הבטן שלי, ומסתיר את כל הנוף האין סופי הזה. לפני כמה חודשים גיל שלושים דפק על דלתי, ואני, בחלחלה ורתיעה, כאדם המקבל אל ביתו מצורע, הסרתי את הבריח. והנה אני, בתחילתו של העשור הרביעי של חיי מבלה את רוב שעות החודשים הראשונים של העידן הזה בנסיעות, המתנות, וחוסר מעש. זה נראה מבחוץ מגוחך לגמרי. בן אדם יוצא לסיבוב הופעות כדי להפיץ את המוזיקה שלו, ובשטח מתברר שאחוז המוזיקה שהוא מתעסק בו הוא כמעט אפסי. רוב הזמן פה עובר במסעות בלתי פוסקים מקצה לקצה של ארצות עם מזג אוויר מחורבן ואוכל חסר טעם.
"אני חושב על הגיל שהצליח להשיג אותי, ותוהה אם כולם מרגישים כך"
יש הרבה זמן לחשוב. יותר מדי זמן. אני חושב על הגיל שהצליח להשיג אותי, ותוהה אם כולם מרגישים כך, שהנפש שלהם לא מתאימה לגוף שלהם. ואז המחשבות נהיות מורכבות יותר. מה בעצם יהפוך אותי מ"צעיר" ל"בוגר"? מה המשמעות של המעבר הזה? אני ממשיך להעיף מבטים מהמחשב היקר הזה (שמאמלל אותי כבר שלושה חודשים) אל הפרות והסוסים במדשאות הענק שחולפים מצדדי. הנהג שלנו פולט כמה קללות בגרמנית חריפה ומבצע עקיפה חדה. מימין אני מביט במראה שגורם לי לדמוע.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 3 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 2 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
טנדר פח ישן וחלוד נוסע באיטיות, ועל גבו, מובס ומותש, עץ אימתני שכוב על צידו, עקור משורשיו בדרכו כנראה למקום חדש. לא צריך להיות ביאליק או אלתרמן כדי ליהנות מהמטאפורה. אני חושב על כמה יפה היא נפש האדם וליבי מתמלא גאווה. על אף כל האכזבות מהמין האלים ואפאתי שלנו, הנה הוכחה שיש גם אמפתיה והתחשבות בין המעלות שלנו. אני מריץ בראש את הסיפור של העץ. אני מנסה לחשוב מה שמו ומתמלא בושה וחרטה על כך שאני לא יודע יותר על סוגי עצים ושמותיהם. שמות אני חושב לעצמי, זה דבר חשוב.
"אני צריך לחשוב על ההופעה הבאה, אבל לא יכול להוציא את המראה מליבי"
אני מדמיין בראשי את תכנית הבנייה שהכתיבה את כריתתו של העץ המבוגר, אני מדמיין את אנשי הכפר מוחים וחותמים על עצומה כדי לא לפגוע בעץ אשר היה נופם דורות רבים. אני מדמיין את הפשרה בין הצדדים שהובילה את העץ העצום והגאה להיעקר מהמקום בו צמח, מהיותו זרע קטן באדמה, אל מקום אשר לא ידע מעולם.
יהיו שיקראו לזה אלוהים, יהיו שיקראו לזה צירוף מקרים... אבל דווקא עכשיו, דווקא כאן אני רואה את המראה הכל כך קיטשי והפואטי הזה. אנחנו עוברים את הטנדר. עוד כמה שעות נעצור כבר בעיר אחרת. אני כנראה צריך לחשוב על ההופעה הבאה ולהתכונן, אבל אני לא יכול להוציא את המראה מליבי. איזו סוג אדמה יש במיקומו החדש לעומת ביתו הישן, מה היא כמות השמש והמשקעים שם? מה הטמפרטורה? אילו חיות יקננו בו שם והאם הוא בכלל ערוך לקראת השינוי הקיצוני הזה?
אני לא מתיימר להיות מומחה לבוטניקה. אני אפילו לא יודע מה שמו של העץ, אבל בכל זאת ראיתי עץ או שניים בחיי. אני יודע ששורשים של עץ גדלים לכיוון מקור מים. אני יודע שהענפים שלו צומחים בניסיון להשיג יותר אור שמש בשביל העלים שעליהם. אני אפילו יודע עוד כמה פרטים מעניינים שראיתי בסרט של הבי-בי-סי (לכל משלמי אגרת הטלוויזיה - ככה דרך אגב נראה ערוץ ממלכתי אמיתי).
בכל מקרה השאלה שעולה לי היא - האם זה לא יהיה נכון להגיד שכל היופי וההדר של העץ הם תוצאה ישירה של סביבתו? או בפשטות , מהי חשיבותו של בית. אין לי ממש תשובה. אבל אני חושב שתחושת בית באה כנראה עם זמן וגיל. אני מניח שאם הייתי רואה טנדר עם שתילים צעירים בדרכו ממשתלה כל שהיא, לא הייתי מחסיר פעימה.
"אני חושב על סבתא שלי ועל חוסר היכולת שלה לעבור מהדירה"
אני חושב על סבתא שלי ועל חוסר היכולת שלה לעבור מהדירה הקטנה שלה בחיפה אחרי כשישים שנות מגורים בה. אני חושב על הנעורים שלי במבשרת והמלאכה הרבה שאני ואימי ואחיי השקענו בשיפוץ המבנה שהכיל אותנו ובגינה שקישטה אותנו. ואני חושב עלי. על המקום והזמן שאני נמצא בהם בחיי. על ההפלגה האין סופית בים השיגעון הזה. על המחסור בעוגנים. ביבשה. בבית.
_c.jpg "אסף אבידן והמוג'וז, פרדיסו 4 (צילום: Vincent Carmiggelt)")
עוד שעה חלפה לה בנסיעה. גבעות בגווני ירוק ממשיכות להתקיים כאן כמו שהתקיימו דורות על גבי דורות. ורק אנחנו מפליגים לנו בספינה שלנו, ללא נמל מועדף. עוד שבוע נחזור לביקור קצר בארץ. אני ארד מהמטוס בנתב"ג ואתלונן על הישראליות של הישראלים. אעמיס את הגיטרות ואת המזוודה על האוטו ואתלונן על החום ועל הפקקים בתל אביב.
"עוד אתגעגע למראות האלה. עכשיו, בפתח העשור הרביעי של חיי, אולי כדי שאבין זאת"
אכנס לדירה שלי, אחלוץ נעליים ואשב לי על הספה שלי בסלון. אביט מסביבי ברכוש שצברתי במשך חיי. על הפריטים שליקטתי כדי שמשקלם אולי יעגן אותי למקום. בריזה תל אביבית נדירה תגיח מהים אל חלוני, ואני שוב אשמע את הים קורא לי. רגלי היחפות יחכו שוב לתנודות הגלים מתחתם. ספק אם אזכור את העץ העקור.
אני אנתח את ריח הים ואקרא לו גורל. אני אשאל שאלות על מהותן של ספינות ואתבייש בעצמי על חוסר התמצאותי בענייני ימאות. אמצא את ביאליק ואלתרמן בריח המלח. אביט מהחלון אל העיר הרועשת ואתגעגע בדיוק לרגע הזה. למראות הירוקים האין סופיים. לריח הדשא ולזמן שיש לי לחשוב פה עם עצמי.
עכשיו בפתח העשור הרביעי של חיי, אולי כדי שאבין זאת, אסגור את המחשב ואת המחשבות, ואיהנה מהנוף".
*בין הופעות ברחבי אירופה מגיעים אסף אבידן והמוג'וז לארץ לעשרה ימים של הופעות. הראשונה, בשלישי, 6/7 , מופע אנפלגד בישיבה בזאפה תל אביב. השנייה באמפי שוני בשישי, 9/7. ב 11/7 יופיעו בטלוויזיה, באולפן של גמר המונדיאל ויסגרו את הטור המקומי בבארבי תל אביב בשלישי, 13/7.
