להקת "הבילויים" - נועם ענבר וימי ויסלר עם הזמרת מאיה דוניץ, משיקים את האלבום "הורה הסלמה", אלבום מחאה פוליטי-חברתי שמציע לעג ציני אבל גם פתרונות למצב הבעייתי של ישראל ממבחינה מדינית וכלכלית.

"תפקידנו כלהקת פופ הוא לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני", הם אומרים כבר בתחילת הראיון, ולא ברור האם הם רציניים או ציניים.

השניים גגיסו מימון להקלטות האלבון מהקהל - כ-1500 מעריצים שילמו כסף כדי לאפשר ללהקה לחזור לאולפן, עוד לפני שהוקלט צליל. "אנחנו כמו ביבי, שפרש, עשה לביתו, ואז חזר", אומר באירוניה ימי ויסלר. גם הוא וגם נועם ענבר מתייחסים למצב הכלכלי והפולטי ומסבירים שהגיעו עד לטכניקת האבסורד כדי להגיד את מה שהם רוצים מבחינה אמנותית, למשל בשיר "חמש הצעות לפיתרון הסכסוך", וויסלר מתחבט בסוגיה מה היה קורה אם הוא היה עשיר - אם גם הוא היה לוקח כסף מהעניים.

 

"הבילויים" במופע השקה בבארבי

ביקורת מאת ראם שרמן

"בפעם האחרונה שראיתי את ימי ויסלר על במה הייתה בבכורה של סדרתו, "המגפה". הוא עשה את שלו והודה למנכ"ל "הוט" ולקאסט השחקנים האיכותי על האפשרות ליצור משהו שונה, קיבל פרחים וירד במדרגות במבוכה גלויה. לא נראה היה שכל תשומת הלב הזו מתאימה לו. ויש שיאמרו שגם הפורמט לא בהכרח תפור על מידותיו. נראה שכל הפרויקט יצא לגמרי מהקווים וכמות הכישרון שהתנקזה לתוכו איכשהו בוזבזה. זה אותו הכישרון שהופך את "הבילויים" למיוחדת כל כך בנוף המוזיקה המקומי.

צילום מתוך הבלוג של יובל אראל

בסוף השבוע האחרון ב"בארבי" התל-אביבי, ויסלר תפס את המקום הטבעי ביותר עבורו, לצד סולן כריזמטי שייקח את עול אור הזרקורים ממנו. כמו בימיו של ברי סחרוף כנגן הגיטרה הביישן ב-"מינימאל קומפקט", גם ויסלר פורח במיוחד כשנועם ענבר תופס את המיקרופון ומספק לקהל את מה שחסר להם כל כך בשנים האחרונות – קול שונה. אפשר לומר על הבילויים הרבה דברים, אבל הם לא דומים לשום להקה אחרת שנלחמת על תשומת לבו של המאזין הישראלי. הם לא מתפשרים ורצים לשיר באנגלית, בוחרים בנושאים בין לאומיים או אפילו נצמדים לנוסחה המוכרת של בס-תופים-גיטרה-זמרים-מובילים-קלישאות-על-מערכות-יחסים. ואם זה לא מספיק כדי למצב אותם כשונים, אז הבילויים גם שמאלנים מוצהרים. הם לא מתביישים בכך ומהרגע הראשון על הבמה הם יורים בכל התותחים.

אחרי פתיחה שקטה, שהזכירה לקהל שהגיע להופעה שבה האתגר הוא משותף והכיף לא מובטח, ויסלר וענבר הזמינו לבמה את כל המוזיקאים שעזרו להם ליצור את אלבומם השלישי, "הורה הסלמה", שלכבודו חזרו להופיע. במשך חמש דקות תמימות עלו והגיעו לבמה נגני צ'לו, קלידים, גיטרה ותופים. עד שהתחילו לנגן את התו הראשון כבר התברר שהבמה קטנה מדי. החבר העשירי כבר ניגן מהמדרגות וכל שנשאר היה לראות אם היה שווה לחכות. והאמת? שלא קל לענות. כמו תמיד, לא קל עם "הבילויים".

צילום מתוך הבלוג של יובל אראל

בדומה "למגפה", נראה שגם ההופעה הזו לא בדיוק יודעת מה היא רוצה להיות כשתהיה גדולה. הקהל, שהורכב רובו ככולו ממעריצים מושבעים, נשאר רגוע ושליו, אולי מדי, אל מול הפלא היצירתי שהתחולל מולם, כשעשרה אנשים ניגנו ביחד מוזיקה שבמשרד, בבית או בפקק יכולה לעשות טוב על הנשמה עבור כל אחד עם מעט סבלנות ופתיחות לחוויה שונה. על הבמה ב"בארבי" יותר מהכל מה שבלט היה הניגודיות בין הקהל שהגיע לקפוץ אל מול תזמורת "הורה הסלמה", כפי שויסלר כינה אותם, שבאה להפליא בהם תורה.

השיא מגיע ב"באב אל וואד"

הניגודיות הזו בלטה במיוחד כשהתזמורת התפרקה והלהקה המקורית נשארה. "ועכשיו לשירים שכולם מכירים ואוהבים", ויסלר זעק והקהל בתגובה צעק והרים את הגג. בזה אחר זה "הבילויים" סיפקו את הסחורה שלה הקהל ציפה עם שלל הלהיטים המוכרים כ-"שגר פגר" ו-"כשנפוליאון יכבוש את עכו".

אבל מבחינתי השיא הגיע דווקא עם ביצוע מעט מיוחד, שהפך את ההופעה כולה לראויה ביותר. "באב אל ואד" הוא שיר קשה ולא מהנה בעליל בצורתו המקורית, אך בהופעה, עם האנרגיות מהקהל ומחסכי הבמה של מספר שנות פגרה "הבילויים" חרכו את האוויר עם צלילים מבריקים. מאיה דוניץ הוכיחה כרגיל את כשרונה עם ליווי שירה שהיו גורמים גם לשי צברי להסמיק, ויסלר הביא בראש על הגיטרה ונועם ענבר שר: "באב אל ואד, באב אל ואד, לא יתחילו בלעדינו" וכמה שהוא צדק. גם אם ההופעה הזו לא מושלמת, עדין טוב שלא התחלנו בלי "הבילויים".

צילום מתוך הבלוג של יובל אראל