הנה הילד

זו התקופה הכי טובה בקריירה של להקת "איפה הילד" בחמש עשרה השנים האחרונות, מאז הוצאת אלבומם הרביעי. האלבום החדש שלהם, "בני המאה ה-20", ממנו חשפו בהופעה בבארבי ברביעי האחרון עוד כמה שירים, הולך ומסתמן כאלבום הרוק החשוב של השנה הזו. וכלהקת רוק שמנגנת  על במה ונותנת מופע שלם - אסף שריג ואופיר בר-עמי (גיטרות ושירה), אסף מרוז (תופים) וחמי רודנר (בס ושירה), בדומה לחבריהם מ"מוניקה סקס", נשמעים כיום הכי טוב שנשמעו אי פעם. כנגנים, כזמרים, כפרפורמרים. הניסיון והשפשוף רב השנים הם גורם מכריע בעניין הזה, וגם הגיל (כי הם כבר לא ילדים) עדיין לא מפריע - רודנר צלח את המופע הזה, שעתיים של נגינה ושירה, 24 נאמברים, עם ארבעים מעלות חום. שאפו.

האלבום החדש צפוי להיות עמוק, אמנותי, יצירתי

הפרק בסדרה התיעודית "האלבומים", על אלבום הבכורה שלהם "זמן סוכר", החזיר ל"איפה הילד" בבת אחת פוקוס תקשורתי חיובי וקהל שגדל עליהם ואיתם ושוב נזכר בהם. הקהל הזה מצטרף לקהל שנדבק אליהם בשנתיים שעברו מאז האיחוד וממלא את ההופעות - להביא 600 איש לבארבי באמצע השבוע ב-23:00 בלילה זה לא עניין של מה בכך ללהקה שלא היה לה להיט אמיתי ברדיו מאז 97'.

הדיון המחודש סביב "זמן סוכר", אלבום שבעבר נדמה כמשקולת על כתפיהם בשל גודלו, משקלו, איכותו וחשיבותו, עלול ליצור שוב השוואות בין היצירה המוקדמת והמצוינת שלהם לבין האלבום החדש - אבל ההשוואות האלה לא רק שיהיו מופרכות מיסודן, כי עברו 19 שנה מאז "זמן סוכר", אלא הן יכולות לעשות רק טוב לאלבום כמו "בני המאה ה-20", שכרגע נראה ונשמע (על פי השירים ששמענו ממנו) כמו אלבום עמוק, אמנותי, יצירתי, שמחפש כיוונים מעניינים ברוק של "איפה הילד" ולאו דווקא להיטים מידיים.

מה שכן נשמע כמו סוג של להיט הוא "אנחנו נהיה בסדר", הסינגל הראשון (ולמעשה השני) שיצא מהאלבום החדש. בהופעה של "איפה הילד" בבארבי הוא נוגן שלישי בסדר, אחרי שהאוזניים נפתחו לרווחה עם שיר הנושא "זמן סוכר" ו"השמיים הגבול" - שניהם בהפצצת רוק אגרסיבית עם גיטרות מדוסטרשות ובס-תופים חזקים כמו פעם. "איפה הילד" מנגנים מצויין, והסאונד שעשה להם אייל אבן-צור (צורי) גרם להם להישמע הכי טוב שנשמעו עד היום. למרות הווליום הגבוה, הדיסטורשן והשירה החזקה - כל אחד מארבעת הכלים נשמע ברור, ואפשר היה לשמוע מה כל אחד מהם מנגן בבהירות שלא תמיד אופיינית לסאונד בבארבי.

כמו פתיח קצבי לסדרת טלוויזיה

בחזרה ל"אנחנו נהיה בסדר" - שיר רוק נחמד, עם מלודיה טובה, יש בו את המתיקות שרודנר אוהב, מבלי לוותר על החספוס שבבסיס הלהקה. השורה "אני מאמין בך" נתפסת באוזן. אחרי שהביצוע הסתיים מישהו בקהל התחיל לשיר אותה וביקש "עוד הפעם". ומבלי להתכוון, יש ב"אנחנו נהיה בסדר" משהו שנשמע כמו פתיח קצבי לסדרת טלוויזיה על חבר'ה צעירים, "מכה אפורה" סטייל.

ל"איפה הילד" יש שורה לא קצרה של להיטים וסמי-להיטים שכל חובב רוק ישראלי ממוצע מכיר בעל פה. הם ניגנו את "מה שעובר עלי", "בתוך התחתונים", "העצב שלה", "מסיבת התה של אליסה", "איפה הרוח" ו"השדים הירוקים", והקהל הגיב בחום. השיר התשיעי היה עוד אחד חדש - "אדם דולפין" - שיר פאנק כוחני של אנשים שיודעים לנגן (בניגוד למורשת המפורסמת של הפאנק הבריטי), עם טקסט שמספר על מישהו שרץ עירום באמצע רחו אלנבי ויורד עד לים דרך רחוב יונה הנביא. למרות שאין קשר, היתה לי מיד אסוציאציה לשיר אחר ששר רודנר על אותו המקום בתל אביב - שיר ההופעות "טנגו דם ואש", אותו הלחין למילים של חנוך לוין, שמספרות על אוטובוס שמתפוצץ ברחוב אלנבי בדיוק במפרק שלו שיורד לים.

שירים חדשים: "אני במצב" ו"קוף בלוז"

גם השיר הבא היה מהאלבום החדש, "אני במצב", הסינגל המחאתי-פוליטי שהוציאו איפה הילד בקיץ 2010. עכשיו הוא כבר נשמע אפוי ובנוי לתלפיות, סוג של רוק סבנטיז מצויין. אחריו המשיכה שרשרת הלהיטים: "ציפור גן עדן", "הביאו את הסתיו", ו"רק בשביל לקבל חיבוק", שקיבל זריקת רוק וכבר לא נשמע כמו רקע לדיווחי תנועה.

השיר ה-15 בליינ-אפ היה עוד שיר חדש - "קוף בלוז", שיר שכשמו כן הוא - מתחיל בלוז כבד, עובר לרית'ם נ' בלוז "לבן" ומגיע עד רוק-בלוז. הטקסט מדבר על זרות, ביקור בעיר ענקית, רכבת תחתית, ומכונות על מטבעות. "איפה הילד" מחברים כאן גרוב עם תחושת ניכור וכוח מתפרץ עם התרסה. השיר נשמע מעט מיושן, כאילו הם חוזרים למשהו ששמעו ואהבו לפני 30 שנה, אבל בעידן הנוכחי הרטרו הזה יוצא בהפוכה משהו רענן, קטע אמנותי, לא הרוק הרגיל שלהם, שיר שהוא סוג של טריפ, ששווה עוד כמה האזנות, כשאחד הרפרנסים יכול להיות "ההאנגאןבר בלוז", השיר שחתם את אלבומם הרביעי.

"איש מוזר" - אסף שריג שר על עצמו

גם השיר הבא היה חדש, והוא גם הסינגל הבא שלהם - "איש מוזר", שכתב ושר אסף שריג, בעיקר על עצמו (כנראה): "מה עובר עליך איש מוזר, איך הפכת לשוטה הכפר / גורשת מארצות ניכר, אלמוני ומיותר / איך הפכת לאדם קצת מר, הלב נשבר". יש פה השפעת ביטלס בולטת, מעין גרסה של שריג ל"The Full On The Hill", ועם השיוף הנכון באולפן, וכרוק במיד-טמפו, הוא יכול להיות רדיופוני.

השיר הבא היה שירו של אופיר בר-עמי, "אהובה הקטנה", שזכה לביצוע טוב במיוחד, כשיר עצוב אבל רוק סוחף ולהיט הופעות לגיטימי שעדיין שובר את הלב עם סי-פארט שנכנס לנשמה וסולו גיטרה חזק. וכשהם שרו את ה"נה נה נה נה נה" - הצחוק של הילדים (וצחוק הגורל) על אהובה המסכנה, מתחשק להצטרף בקריאות קצובות של "העם דורש צדק חברתי!".

השנה של "איפה הילד"

בישורת האחרונה של הלילה הם נתנו את "זוהי סדום", "אחד אלוהים", "לבן בחלום שחור" ו"נפלת חזק" - כן, יש להם הרבה להיטים. ובהדרן הגיעו קאבר מצויין ל"Moonage Daydream" של דיוויד בואי, אותו הקליטו לאוסף ב-99' אבל לא ביצעו מאז, וכמובן "מישהו שומע אותי" ו"אמריקה קרובה" שהגיע עד טראנס עם הגיטרות.

אם השנה שעברה היתה שייכת ל"מוניקה סקס", השנה הזו בהחלט יכולה להיות שייכת ל"איפה הילד" (גם בלי להיט בסדר הגודל של "השמלה ממדריד"). האלבום שלהם ייצא בקרוב, ועם עוד קצת דחיפה מהרדיו, ימי סטודנט במאי וקיץ שבו אולי לא תהיה מלחמה (ו"נגיד יפה תודה לעוסקים במלאכה ולראש הממשלה") - רודנר, שריג, בר-עמי ומרוז יחזירו לרוק המקומי את הסומק בלחיים שאבד לו קצת ב"The Voice".

• אופיר בר-עמי
• איפה הילד
• אסף שריג
• בארבי תל אביב
• חמי רודנר
• רוק ישראלי