שלישיית "הנשמות הטהורות" והאלבום הבודד שהוציאה בשנת 1974 נחשבים לאבן-דרך במוזיקה הישראלית, עם שירים שהפכו לקלאסיקות, כמו "קפה אצל ברטה", "אחכה לך", "ברחוב הנשמות הטהורות", "שלא ייגמר לי הלילה" ועוד.
הכוח היוצר והמניע של הלהקה, נתן כהן, ממשיך ליצור ולהופיע עד היום. לאחרונה הקים את הרכב ההמשך "הנשמות האבודות", שכולל את גילה חסיד שרה ומנגנת בפסנתר, בן יוסף ועוזי רוזנבלט באקורדיון, אשר מופיעים עם שירי "הנשמות הטהורות" בעיבודים הקוליים המקוריים, במופע מתחדש.
כעת מוציא הרכב ההמשך את השיר המקורי "קול שנוגע", אותו הלחין ועיבד נתן כהן למילים של שמואל קלוסקי. השיר, שמדבר על עצמו בגוף שלישי, נועד כדי להמשיך את רוחה של שלישית "הנשמות הטהורות" ההיא, עם מילים כמו: "השיר יכול למחול, להיות קולה של נחמה, ואולי להמתיק ואולי להרגיע קולות של מלחמה. חופשי מכל כאב, תמיד זורם כמו נשימה, מבקש לשמיים אבל שורשיו בתוך אמא אדמה".
-נתן כהן, אתם מביאים שוב אווירה אחרת של פעם.
"ההרכב קם לצורך הופעות. אנחנו מופיעים עם שירי 'הנשמות הטהורות' בעיבודים קוליים מקוריים, משהו שלא היה על הבמות מאז שההרכב המקורי התפרק. הרגשנו שיש געגוע בקהל. הופענו כמה הופעות והתגובות היו טובות, חמות, מחבקות. החלטנו להקליט יחד שיר שינציח את ההרכב, שהוא מוצלח מבחינה קולית. היתה לי מנגינה ושמוליק קלוסקי כתב מילים שמדברות עלינו. יצא שילוב מדויק שעבד יפה עם המנגינה. זה שיר על עצמו ועלינו, ששרים כמו ששרנו פעם. המילים בעיני מאוד מרגשות ויכולות לגעת, אנשים יכולים להזדהות איתו. אנחנו מקווים שהשיר יתפוס, שנוכל לשיר אותו בהופעות".
-עברו כמעט 40 שנה.
"אני חושב שאנחנו מצליחים לשחזר על הבמה את הקסם של פעם. בהופעות הקהל יושב מוקסם, השירים עוברים יפה, עם הצליל שהקהל התגעגע אליו. השירים של 'הנשמות הטהורות' משודרים עד היום ברדיו. החידוש הוא העיבודים הקוליים שיש בהם ריכוז של הדבר ההוא והקהל מתחבר. לא כל קהל, אבל הקהל המבוגר שאוהב מוזיקה משנות ה-70' מתחבר מאוד. התגובות מצוינות. הרגשנו שיש על מה ללכת ויש רצון לשמוע את הדברים האלה. החלטנו להשקיע בזה, אז אנחנו עובדים חזק ומאמינים במופע הזה".
-כיוצר, "הנשמות הטהורות" היו ונשארו הפסגה שלך?
"מבחינה אמנותית כתבתי שירים שאני הרבה יותר גאה בהם. התפתחתי מבחינה מוזיקלית, למדתי תיאוריה, למדתי סאונד, עבדתי כטכנאי. מפיק צריך להבין במוזיקה ובסאונד כדי להביא את החזון ולשם התפתחתי. כמלחין היה קצת יותר בעייתי. אני לא פול מקרטני שמפרגנים לו עד היום. לא עשו לי אף פעם הנחות. בגלל שאני בעצמי לא בניתי קריירה של זמר שמופיע ומבצע, אלא מלחין ומפיק, אולי הקרנתי משהו יותר צנוע, שלא הולך לקריירה או אליל נוער שחותם למעריצים. זה לא הזיז לי. עניין אותי להתפתח מבחינה אמנותית ומאוד התפתחתי. עשיתי דברים שאני מאוד שלם איתם".
-והשאיפה להצלחה?
"מבחינה מסחרית יש יותר בעיה. היום יש הרבה סבלנות להקשיב לדברים עמוקים ומורכבים וכולם מחפשים את הקליט. אני חושב שאולי חברות התקליטים פספסו פה משהו. בלית ברירה יצרתי בכוחות עצמי. ההצלחה לא מובטחת כשאתה לבד, בלי גוף שדוחף, מממן ומיחצן אותך. מאז שהתפרקו 'הנשמות' אני עושה דברים בעצמי ולא תמיד מקבל חשיפה ראויה והצלחה מסחרית. אבל אני בסדר, שלם עם דרכי, יש לי חיים מעניינים, אני עושה יותר דברים. בניגוד לאחרים בני דורי אני חי ממוזיקה, עובד ומתפרנס ממוזיקה, אז זה בסדר מבחינתי. אני מרוצ שניצלתי חלק גדול מהפוטנציאל שלי והגשמתי אותו כמה שיותר".
-אתה מרוצה מהמוזיקה שאתה שומע היום?
"אני שומע מוזיקה טובה שנעשית במחשכים ומושמעת כמעט רק באינטרנט או דרך חברים, ולעומתה יש מוזיקה שמושמעת ברדיו. ברדיו הרוב נשמע שמרני, לא מעודד יצירתיות ותעוזה. חבל, כי יש המון יוצרים מוכשרים שיוצא לי לשמוע ולעבוד איתם, דברים מדהימים שלא מגיעים ולא מקבלים חשיפה. חבל שהרדיו לא מעודד מקוריות, יצירתיות ותעוזה של כל השוליים, שהופכים בסוף להיות מיינסטרים. התהליך הטבעי הוא שממציאים באים מהשוליים למיינסטרים, ובארץ זה לא מתרחש. הפלייליסטים למיניהם הורגים את הרצון ליצור דברים מקוריים ושונים שהרדיו לא מוכן לשדר".
-אבל יש את רשת ג' שמחויבת למוזיקה ישראלית, יש את 88.
"אני מצפה מהם להיות קצת יותר פתוחים לדברים שלא דומים למה שכבר שמענו. אני שומע ברדיו היפ הופ, מזרחית, רגאיי, מוזיקת עולם - כל מה שמשמיעים כ'ישראלי' זה לא ישראלי, זה חיקוי. 'ישראלי' זה משהו שלא דומה לכלום, לא חיקוי של שום דבר, והיו כאלה שברים כל הזמן. יש שירים יפים בזכות עצמם, שלא נשמעים כמו דברים מחו"ל. לא צריך לנסות לחקות אותם, כי הם יעשו את זה יותר טוב מאיתנו. צריך להיות מקוריים".
"ב'דה ווייס' שרים באנגלית - מה זה??"
-יש הרבה אנשים שאוהבים את ה"חיקויים" האלה, שנשמעים חדשניים יותר.
"מי שאוהב מוזיקה באמת לא יגיד על משהו שהוא נשמע מיושן או עכשווי. מי שאוהב מוזיקה לא ינסה לנתח מה מסחרי ומה לא. מסחרי זה רק בדיעבד. יש כאלה שחושבים שהם יודעים, וזה מה שעצוב. יש כמויות של אמנים מוכשרים, כמויות שלא היו בשנות ה-70', אבל הם לא באים לידי ביטוי. הקהל התרגל לשירים שקל לעכל, לזה הקהל רגיל. אבל מוזיקה זה תרבות, ואנחנו מאבדים את התרבות שלנו ככה. ב'דה ווייס' שרים באנגלית - מה זה?? הפרס זה חוזה הקלטות לחו"ל? אנשים צריכים לשיר בעברית, מה זה לשיר באנגלית? גדלנו על מוזיקה לועזית, אבל אנחנו צריכים בעצמנו לשיר בעברית".
-מה הבעיה עם אמנים ששרים באנגלית?
"צריך להיות מקורי, להשתמש בשפה שלך, שמכתיבה מוזיקה אחרת. השפה מכתיבה קצב אחר, פרייזינג אחר, חבל שמתעלמים מהשפה. זה תהליך שמרחיק אותנו מהשפה שלנוץ אין לנו תרבות משלנו, רק מחקים משהו בינלאומי חסר משמעות עבורנו. ולעולם אנחנו מציעים משהו שיש לו כבר. איפה הגאוה הישראלית? איפה לשמר ולפתח תרבות ישראלית מקורית? לא צריך לחקות את חו"ל רק כי זה מצליח. הם יותר טובים בזה מאיתנו. גרתי שבע שנים באנגליה, היו לי אלפי תקליטים, אבל מה שהגניב את הבריטים זה המשהו המקורי, לא החיקוי שהצחיק אותם. חבל להרוג את הכשרונות שלנו".
-גם באנגלית יש כשרונות גדולים - רן שם טוב מ"איזבו", אסף אבידן, תמר אייזנמן, מאיה איזקוביץ'.
"אני מעריץ את רן שם טוב, מעריץ אותו, אבל כששרים באנגלית זה לא תורם כלום לתרבות הישראלית".
"בגיל 61 אני רוצה שצעירים יעשו מוזיקה חדשה שאני לא אוכל להבין"
-אז מה אתה בכל זאת אוהב?
"לא זוכר שמות, כי הם לא זמרים ידועים. אני שומע ויוצא לי להגיד 'נהדר, חבל, לא ייצא מזה כלום'. אצלי באולפן מקליטים חבר'ה מתוחכמים, מקוריים, אבל 'ישראלי'' הפך אצלם למילת גנאי. המושג 'שירי ארץ ישראל' גרם לדחייה בתקשורת. אם יש משהו שהוא ישראלי הוא נחשב ללא 'קול' בשביל להשמיע אותו".
-אבל יש בדור הנוכחי יוצרים שנחשבים מוכשרים מאוד, למשל קרן פלס.
"מפריע לי שנקודת ההתחלה שלה היא אמצע הדרך. היא לא הביאה משהו חדש, השתלבה בתעשיה הבנאלית. היא מוכשרת, אבל אין שום תעוזה בכתיבה שלה. אנחנו המצאנו דברים שלא דומים לכלום. היום הצעירים לא מחדשים שום דבר. בגיל 61 אני שומע צעירים ומשתעמם, וזה לא טוב. להורים שלנו לא היה מושג, הם לא הבינו מה אנחנו עושים, ואת זה אני רוצה להגיד על מוזיקה חדשה - אני רוצה, כזקן, לא להבין מה עושים צעירים, ולצערי אני מבין מה הם עושים. אני לא מאשים אותם. יש קו שכולם מובילים - לטלנובלה, שיהיה מרגש, למצוא חן, לא לעורר משהו שונה, וכולם מסתדרים כמו חיילים ולא עושים תוכן מעניין, לא מחדש, הכל נחמד ונעים, אבל לא הולך לשום מקום. אין דור שילמד מזה משהו. הדור הבא לא מפתח את מה שעשינו".
-אביתר בנאי?
"הוא לא בגילי ואני לא מצפה מעצמי להתחבר אליו. לא כולם צריכים לאהוב את כולם".
-אז מי כן אתה אוהב?
"את דניאל סלומון אני מאוד אוהב, את 'היהודים'".
"המזרחית לא הולכת למקום נועז, הכל אותו שטאנץ"
-והמזרחית?
"יש שם זמרים-מבצעים מדהימים, זמרים נהדרים, יש שירים יפים פה ושם, אבל המוזיקה הזאת לא הולכת לאיזשהו מקום ונשארת באותו השטאנץ, אין נועזות. אין לי שום דבר ספיציפי נגד מזרחית, אבל בכל ז'אנר יש מוזיקה טובה ומוזיקה לא טובה. יש דברים במזרחית דברים על רמה סבירה ויש נמוכה, כמו בכל מוזיקה. גם המזרחית הלא טובה מצליחה על חשבון דברים שכן היו יכולים לתרום לנו".
-אז מה אתה מציע?
"שיהיה פילוח ברדיו לפי גיל, רדיו למבוגרים. הרי לא מצפים שאני בגיל 61 אכתוב שירים לבנות 16 ואהיה בפלייליסט של גלגלצ. מתלוננים על זה שמשמיעים כל הזמן את שלמה ארצי ואריק איינשטיין ומדברים על שמרנות. אז למה לא משדרים שירים חדשים של אמנים ותיקים? יש דור שלם שהשתיקו אותו לגמרי. יש קהל שמעוניין לשמוע חומר חדש ובדור שלי לא חסרים אנשים שכל הזמן שואלים אותם 'לאן נעלמתם?'. הרי אנחנו עושים כל הזמן, אבל לא מקבלים חשיפה. החליטו שהעולם שייך לצעירים והצעירים כבר לא מקשיבים לרדיו. ויש קהל שרוצה לקבל את מה שהוא אוהב ולא מקבל, כי הרדיו חי בבועה שהעולם שייך לצעירים, אבל הצעירים כבר לא שומעים אותו".