בשנתיים שחלפו, השתתפו האמנים דן תורן ולירז צ'רכי בפרויקט "הקול עוד נשאר" של משרד ההסברה והתפוצות ורשת ג', במסגרתו הוקלטו שירים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה . דן תורן הלחין והקליט את השיר "פוגת מוות" של המשורר פאול צלאן, לירז צ'רכי שרה את "היא אמרה" שכתבה רבקה מרים, בת לניצולת שואה.
הערב (ראשון, 7.4), ישתתפו דן תורן ולירז צ'רכי בטקס יום השואה שיתקיים במרכז ברודט לתרבות יהודית בתל אביב בשעה 21:00, ויבצעו את שני השירים.
"אני לא אשיר את 'פוגת מוות', רק אגיד את הטקסט, שיש לו מקצב ולופים בתוך עצמו", אומר דן תורן. "זה שיר שמדבר על תהלוכות המוות, מסעות המוות מהמחנות, כשלגרמנים כבר ברור שיפסידו את המלחמה אבל הם לא מוותרים על השבויים היהודים. לכן בתוך הטקסט יש לופים, הוא חוזר לכמה נקודות כמה פעמים. כדי להדגיש את המקצב אני מעדיף להקריא אותו, מחוץ ללחן.
-מאיזה מקום התחברת אליו?
"הדברים שמעניינים אותי בעולם ובחיים, שמהם אני כותב, הם שאלות בפילוסופיה. אני תלמיד פילוסופיה מוחמץ. כנער בן 16 למדתי אצל מרסלו דסקל באוניברסיטה. השיר הזה ובכלל העיסוק בנושא השואה מאפשר לנו לשאול שאלות לגבי טבע האדם, אם הוא טוב מנעוריו או רע מנעוריו. מאיפה מגיע המקום של הרג, רצח, אחד את השני, או רצח עם - איך זה אפשרי? וכמובן השאלות איפה היה אלוהים. אין לי תשובות אבל השאלות מעניינות".
אני מרגיש קשור יותר ליום השואה מליום העצמאות
-אין לך קשר משפחתי לשואה.
"סבא וסבתא שלי היו עולי פולין שהגיעו כנערים בעלייה השלישית לפני השואה. לשמחת כולנו השואה 'דילגה' עלינו, אבל זה לא משנה את העובדה שאני מרגיש קשור יותר ליום השואה מליום העצמאות. אני לא מרגיש שאנחנו עצמאיים מבחינה כלכלית ומבחינת השלום. את יום השואה אני מרגיש יותר בלב מאת יום העצמאות".
-איך זה?
"אני מרגיש קשר לשואה הרבה יותר מאז שיש לי ילדים. לפני הילדים התמקדתי בכאבים של המציאות. מאז שיש לי ילדים זה השתנה. אני חושב על העניין יותר ויותר. מי שהיו שם הולכים ומתמעטים. עשיתי בשנה שעברה סדנת כתיבה במתנ"ס ושמעתי מניצולים סיפורים בגוף ראשון. ילדים שהיו בשואה רצו חיים רגילים ופתאום לקחו אותם לחמנות והם היו צריכים להשיג לחם".
-חשבת פעם איך אתה היית מתמודד עם השואה?
"אני חושב על שואה עתידית. נראה לנו טבעי שיש מים בברז ובבקבוקים. אני חושב מה יהיה כשיהיו פחות מים. יגנבו מים? ילחמו? חסידי אומות עולם ישקו ילד צמא? אני חושב על זה כעתיד לא כעבר. נראה לנו מובן מאליו שמים או אויר זה לנצח. גם לילדים בגרמניה ופולין היה נראה שהבובות הנזל וגרטל זה לנצח וזה לא היה ככה".
-מאיפה התחברת לפאול צלאן?
"למדתי בבית הספר למשחק ניסן נתיב עם שולי רנד וגם היינו שותפים בדירה. היינו צריכים להכין שיר לכיתה, הוא למד את 'פוגת המוות' בעל פה והעיף לי את הראש, כי מה שהוא נוגע יוצא טוב. כשפנו אלי מהפרויקט זכרתי את הטקסט. לא רציתי מנגינה אז כתבתי קטע אינסטרומנטאלי. אמרתי את זה במקצב שאני אומר, כי אני מתחבר לספוקן וורד".
-יש השפעה של השואה על השירים שלך?
"השיר 'בך לא נוגע' קיבל השראה מהלינץ' ברמאללה, אבל זו תחושה דומה, שיש מלחמה באמצע אירופה, ושיירה בורחת בלי בית".
-ו"אימפריות נופלות לאט", שכתב מאיר גולדברג.
"כן, יש שם את הילד שמכין שיעורים בהיסטוריה. אני מתעסק בילדים ובילדות, בילדו שלי ושל הילדים שלי דרך שלי ובשלי דרך שלהם. יש את השלב של הילדות שבו צריך ביטחון, והרבה פעמים אני מרגיש חוסר ביטחון וחווה את זה חזק. זה מופיע בדברים שאני כותב ושר. קראתי השנה את הספר 'למוח של הימלר קוראים היידריך' על ההתנקשות במספר 2 של היטלר, זה בהחלט נושא שתופס את העולם שלי".
-שרת גם על "יחסי הציבור של המוות".
"זה הצד השני של זה, טקסט של מאיר גולדברג שאומר שיש הרבה מוות בעולם, אז בואו אנחנו לא נרגיש אשמים. בואו נחיה את הרגע, כי המוות רוצה להיות מפואר וחשוב, ולנו יש את החיים שהם כמה רגעים, מתקים בתפזורת. אז בואו נאחז בחיים וניתן מקום לרגעים האלה בלי להרגיש אשמים".
*דן תורן יופיע במוצאי שבת, בתאטרון תמונע עם ההרכב "קפטן נימו ונערי הסיפון".
לירז צ'רכי: "יותר קל לי להתחבר לסיפור על השואה מיד שנייה"
לירז צ'רכי שרה את "היא אמרה" שכתבה רבקה מרים, בת לניצולת שואה. "בחרתי את המילים שלה, והיה מאוד קשה לבחור", אומרת צ'רכי, "כי הטקסטים על השואה קשים מאוד. הבנתי שהיא מספרת את מה שסיפרו לה, והיה לי יותר קל להתחבר למקום של סיפור שואה לאו דווקא כחוויה אישית אלא סיפור של ההורים".
-למה זה קל יותר?
"כל מה שחוויתי אני מסיפורי שואה וכל מה שאני מצליחה לראות בטלוויזיה או בהצגות, ל מה שהצלחתי לעבור איתו חוויה, היו סיפורי ניצולים שהיו מאוד קשים. דווקא בגלל שיש מעגלי חברים שמהמשפחות שלהם היו שם אני מסתכלת על הילדים והנכדים ושומעת מהם. זה מרגש אותי שממשיכים את הסיפורים. יש סיפור על נכד עשה קעקוע של המספר של סבא שלו, שזה גמר אותי. אני באה מהמקום המשמר יותר, כדי שאנחנו נוכל לספוג, לשמר ולספר את הסיפורים האלה".
-יוני פוליקר הוא דור שלישי. דיברתם על הנושא?
"המון. אני מסתכלת על נקודת המבט של בן או נכד והקשר ממשיך. הם נולדו עם תיק כל כך גדול על הגב. המשפחה שלי היו יהודים בגולה וכל שנה גילו שאמא שלי יהודיה והיא היתה צריכה לעבור בית ספר ורק מזה יש לי טראומה, אז על אחת כמה וכמה, אני יכולה לחשוב מה זה להיות בן או נכד לניצולי שואה. זה כבר בנוי בתוכם והם צריכים להתמודד יום יום, למשל עם כל נושא שמחת החיים או האופטימיות. זה תמיד קיצוני".
-עד כמה?
"יוני נע בין אופטימיות מאוד גדולה לחושך גדול, כי זה קרה במשפחה שלו. ויש לי חבר ממש טוב, עם סבא וסבתא ניצולים משני הצדדים והוא חי ככה בין שתי קיצונויות. זה אתגר מאוד גדול לחיות כאלה חיים עם כזה תיק".
-ואת?
מבחינתי הכי חשוב בכל דרך להזכיר את השואה. בחו"ל אני הולכת למוזיאונים עם תערוכות על השואה. הכי חשוב זה לשמר את הזכר, זה בעיני הכי חשוב".