_c.jpg "דיוויד ברוזה בבארי (צילום: באדיבות מפעל הפיס)")
זה לא מערכון של "ארץ נהדרת", זו המציאות. שוב חיילים נשלחים לחזית, העורף מופגז ומופצץ, ושוב דיוויד ברוזה נוסע להופיע ביישובים שעל קו הגבול. ביקשו ממנו לתת הופעה של 40 דקות, אבל הוא מפנק בשעה ורבע, עם מיטב השירים שלו מכל השנים, מ"ביקור מולדת" ("חזרתי הביתה אחרי 20 שנה"), ועד "יהיה טוב" הבלתי נמנע.
תפסנו אותו לשיחה קצרה בין הופעה בקיבוץ בארי שעל גבול הרצועה, למושב "כוכב" שבין שדרות לקרית גת, בסיוע מפעל הפיס. "אנשים נורא במתח", אומר ברוזה, "חם פה, המון פעילות, הרבה צבא, בומים של יציאות ארטילריה שלנו. זה לא משהו לא מוכר לי. אני מכיר את זה, שונא את זה, אבל זה המצב היום".
-אתה מופיע ככה כבר יותר משלושים שנה, ממלחמת לבנון הראשונה.
"זה המציאות במדינה שלנו. אני יכול לאהוב את מה שקורה או לא - כרגע אני עם הנפש הפצועה והשסועה שלנו שזה התושבים. ואני לא היחיד, יש עוד אמנים. ההופעות האלה יותר חשובות לי מכל דבר שתעמיד בפני. שאלה ראשונה שאני שואל כשאני מגיע לארץ זה איפה אני יכול להיות לעזר. לוקח גיטרה ושר, זה מה שאני יודע לעשות ואני נותן את המקסימום. עכשיו יצאנו מבארי, היו בהופעה 70-80 איש. כולם יוצאים מחייכים, לוחצים יד, אומרים לי 'תודה, הרגעת אותנו'. זה מה שאני רוצה לדעת. ואז ליד הקיבוץ אתה רואה שיירות של טנקים וצבא ונכנס שוב למציאות, וזה לא בסרט או סדרה, אלה החיים שלנו והם כמו סדרה".
-זה שוחק אותך?
"אני לא יודע להגיד כי אני בתוך הסופה והבלבול הזה, מין הלם כזה. אני מאוד מאוד מקווה שהכל ייגמר מהר ונוכל לנשום עמוק, לשתות בירה ולהירגע. הלוואי שזה יקרה. בינתיים זה עושה לי בלגן בבטן. אבל אני לא מתייאש, אני קם ועושה, כמעט על אוטומט. בזמן שאני מרגיש בבטן סמטוכה אני בא מחושים שאין לי שליטה אליהם. זה קרה לי גם בלבנון 2006 ששם זה היה הכי גרוע - נסעתי בין פגזים מיישוב ליישוב. אני מקווה שלא נגיע לזה גם פה".
_i.jpg "דיוויד ברוזה בבארי (צילום: באדיבות מפעל הפיס)")
-בבסיס שלך אתה איש של שלום.
"המחויבות שלי לילדים ולסביבה היא לעמוד מנגד להחלטות הממשלה - 'יש גבול', 'שלום עכשיו', 'לוחמים לשלום', 'ארבע אמהות', הייתי בהמון פעילויות כאלה. כרגע יש משהו בוער הרבה יותר. אלה שמפגינים איתי בהפגנות של השמאל הם כרגע בממ"דים. לא שלחו לנו דף עם שאלון אם אתה רוצה מלחמה או שלום. זרקו לנו את המצב הזה ויש לו השלכות מדיניות ומעבר לזה. אבל בוא נעבר אותו, נלקק פצעים ואז נפיק לקחים".
-כבר כמעט 40 שנה אתה שר "יהיה טוב". מתי יהיה טוב?
"זו מנטרה ובחיים אתה חייב להיצמד למנטרות. קח את זה כמנטרה כל חייך, כמנטרה שמובילה אותך. אני צריך לשיר את זה ארבע פעמים ביום, אני מאמין בזה, מסתכל ורואה איך אנשים נקשרים אלי דרך זה, ארבע פעמים ביום. אתמול בערב ב'זאפה' ראיתי אותם מזילים דמעה. אנשים התחבקו ובכו. זה פורקן טוב, חיובי, נותן אפשרות לחשוב שיהיה טוב".
-אתה שר שם את השורה המפורסמת "רק תצאו מהשטחים".
"היום הקול שלי יותר רפוי כשאני אומר את זה. זה כבר לא צו, זאת אפשרות. פעם זה היה צו. השיר אומר תעשו את מהשצריך ונחיה כמו אחים. אני יודע שזה מה שצריך לעשות ולקרות בלי קשר לשיר, והשיר אומר את זה. אני מאוכזב שזה לא קרה לפני, כי היינו חוסכים הרבה, והיינו פותרים בעיות אחרות. השטחים זה חלק מהצרות שלנו. לכן הבית הוא עדיין חלק מהשיר".
-מה דעתך על התבהמות השיח בחברה הישראלית?
"יש אשם אחד ויחיד בזה - הנהגה אשמה. מראש הממשלה ועד למטה - הרבנים, המורים, השרים, ראשי ממשלה הקודמים. כולם מלבים יצרים ומעודדים את האש החברתית הזו. הם חשבו שהם יוכלו להתחמק מזה ברטוריקה שלילית, אבל זה לא עובד ככה. כשנותנים לאנשים לגיטימציה להתפרע, מוציאים את כל הרע החוצה. שישבו באוכף ויובילו את השיירה. זה בא משם, זה חינוך רע שבא מלמעלה, תמיד הוא בא מלמעלה. ככה זה פה המורים, הרבנים, השרים. שילמדו מה לעשות לפני שיהיה מאוחר מדי, כי זה ייגמר רע מאוד. אני מדבר כמו אחד מהרחוב כי אני רואה את זה מלמטה, אני לא מתנשא. ואני רואה את שני הצדדים, הישראלי והפלסטיני".
-אני מקווה שזו הפעם האחרונה שבה יקראו לך להופיע במקלטים.
"לא קראו לי, פשוט באתי".
_i.jpg "דיוויד ברוזה בבארי (צילום: באדיבות מפעל הפיס)")