הילד בן 60: אהוד בנאי והאנתולוגיה של החיים

אהוד בנאי בן 60. האדם, המשורר, היוצר, הגיטריסט, המלחין, הזמר. האיש והכובע, הרוקר עם הגיטרה, היהודי עם הכיפה, האמן שידע להיות הכל - טרובדור של סיפורים ורוקר מחאתי, נוסע מתמיד ומתבונן חד עין, גנרל בצבא הזכרונות האישיים והקולקטיביים ומאהב עדין. זה שהשירים שלו היו הקשר בין החלומות של דורות למציאות הקשה, בין ההזיות מרובות הסיבות לחיים עצמם, בין העבר להווה עם מבט אל העתיד, בין השפה העברית ל"לנגוויג' אוף דה היברו מן", שירים שחיברו אותנו למי שאנחנו באמת, למי שהתגעגענו להיות ולמי שתמיד רצינו אבל לא יכולנו.

יש כל כך הרבה ישראלים שבנאי נגע בהם ביצירה שלו, ששמעו אותו בהודו, בצבא, במסיבת פורים, בגרעין, בתנועה, על הספסל במרפאה, בדרך מבית הכנסת, שירדו איתו בשביל שמתחיל בין סניף בנק למעיין, ומטבריה על המזח עד לאילת, שהרגישו איתו ש"עוד טיפה, תראי, כמעט הגענו". אנשים שנישאו לצלילי "היום", שאהבו עם "כולם יודעים", שחיכו לאותה "הופעת מילואים", שברחו מ"כלבים משוגעים", שחיפשו את "רוחות הצפון", שהרגישו שהם צריכים "להמשיך לנסוע", שהסתנוורו מ"עגל הזהב", שחשו את הקיר ושמעו את איוושת הסכין הנזרקת באוויר, שחיכו לאמא שתניח על ליבם תחבושת.

אהוד בנאי בן 60. המוזיקה הישראלית לא היתה נשמעת אותו דבר בלעדיו. מעבר לשירים החזקים, הטובים והיפים שיצר (גם לאמנים אחרים, עטופים ברחמים), בנאי פרץ פה כמה דרכים חשובות (גם אם הלך בעקבותיו של בוב דילן). לצד בני דודיו מאיר ויובל הוא לקח את הפולק המקומי-אמריקני וחיבר אותו לישראליות רלוונטית, בגובה העיניים, עם ריחות הרחוב. יחד עם הילל מיטלפונקט ויוסי אלפנט בנאי המציא מחדש ב"מאמי" וב"הפליטים" את מוזיקת המחאה החברתית הישראלית, וסימן את הדרך לרבים שבאו בעקבותיו. החיבורים שיצר בנאי בין רוק לסוגיו לבין מוזיקה מזרחית, נתנו את הגושפנקא ליוצרים רבים אחרים להביא את האותנטיות האתנית שלהם לתוך הרוקנ'רול. ומעבר לכך - אלבומו השני של בנאי, "תחת שיח היסמין", הורכב מסיפורי עם פרסיים שסיפר יעקב אביו, לזכר אמו מרים, מהלך שמעיד יותר מכל על אופיו של בנאי כאדם ומהותו כאמן.

על עצמו לספר ידע

אהוד בנאי בן 60. התאריך העברי היה בערב חג הפסח. התאריך הלועזי היום, 31 במרץ. יש אמנים שזקוקים שאחרים יספרו על חייהם. בנאי, אלוף הזכרונות, הוא האנתולוג הטוב ביותר של עצמו. כבר שלושה עשורים שהוא מקפיד לספר על חייו בשירים ובספרים, כדרכו הוא "זוכר כמעט הכל" ולא מחסיר אף פרט (אלא אם כן הוא מחפש חרוז). חשוב לו שיידעו איפה היה ומה עשה שם. שיבינו מאילו מקורות נובעות המילים ופורצים הצלילים.

המוטו של בנאי בכתיבה היה ונשאר חופש מוחלט מכבלי זמן ומקום, גיל ודמות. העיקרון הזה מאפשר לו לדלג שוב ושב קדימה ואחורה בזמן, לספר ממרום הגיל על הילדות, לחזור בגיל 40 פלוס לגיל 30, לשחזר את "האגס 1" או בית אבא ואמא, את לילותיו כפועל במה, את פחדיו במלחמת המפרץ, ואת טיוליו בעולם, מראש פינה עד אמסטרדם, מהתחתית בלונדון עד ברוקלין. והסרט רץ. החופש שבנאי לוקח מאפשר לו להמציא עלילות בשעות של מיסתורין, בנסיעות עם סטרטר, להתאהב בכוכב של מחוז גוש דן או באותה אבן ספיר.

תחנות חיים

אבל למרות שהוא מספר על עצמו כה יפה, ולרגל יום הולדתו ה-60, ראוי לנסות ולסמן תחנות בחייו דרך השירים שכתב ושר על עצמו והקרובים אליו.

בראשית: "היידישע ראסטהמן"

אומרים שהשיר הראשון שמוציא אמן יכול לסמן ולסמל ת המשך הקריירהשלו. אהוד בנאי בן 60, ו-31 שנה מלאו לראשית יצירתו. לשיר הראשון שהוציא לרדיו, ה"יידישע ראסטהמן", שיר שלא הושמע כמעט בזמן אמת והתגלה מאוחר יותר. כרגיל אצל בנאי, הדברים קורים אצלו בקצב אחר, פרטי, איטי יותר, אבל מחלחלים לעומק תהומי.
"היידישע ראסטהמן" לא נשמע כמו בוסר או ביכורים, אלא כרימון מלא, ואוחז את העולם בשני קצותיו, אוחז כמה עולמות ברוחותיהם. השחור והלבן, הדת ודת המוזיקה, היהדות מול הניו אייג', הבובובויי והרגאיי, השפה העברית הנצחית על השפתיים מול הסממנים החיצוניים, הקודש והחול, תפוצות ישראל מול החשים קרובים לעם היהודי, הציפייה לביאת המשיח, בן דוד, בשר ודם, אפריקני וגם אשכנזי, גלותי וגם שורשי, שיביא ניגון, יעצור את הזמן ויחייה את המתים. רק כשהקצוות הרחוקים של העולם יתחברו - רק אז תבוא הגאולה. ואת כל זה אומר לנו בנאי בשירו הראשון, לפני 30 שנה, בתמצית מושלמת, בקריאת כיוון פלאית, שממנה יתפתח אחר כך הכל. כבר בשיר הזה טמונים רבים מזרעי הקריירה והחיים שלו - הנדודים, המסעות, חיפוש הדרך, ההתקרבות לדת. יש עוד יוצר בעולם שהשיר הראשון שהוציא מטפל בכל הנושאים האלה ותוך כדי זה נשמע הכי קול?.

"רגעי קסם"

אצל בנאי לכל דבר יש שורש, ובאלבום "רסיסי לילה", הוא כתב שיר מקסים על הוריו זכרם לברכה, יעקב ומרים, ועל היכרותם וחייהם כזוג צעיר ומשפחה צעירה בירושלים, תל אביב וגבעתיים בשנות ה-50'.

"האגס 1"

זו כמובן קלאסיקה שמנציחה מיתולוגייה ישראלית - הזכרונות מבית משפחת בנאי, הסבא והסבתא של אהוד, בירושלים ליד שוק מחנה יהודה. שיר שנחשב לאחד הגדולים שנכתבו במוזיקה הישראלית החדשה.

"משורר וילד"

הילדות של בנאי עוברת עליו ברמת גן, השירות הצבאי עובר עליו בחלקו בזמן מלחמת יום הכיפורים: ""אני ילד קטן מערבות רמת - גן הולך הרבה להצגות יומיות... כשיש אזעקה אני רץ למקלט ממלא שקי יוטה בחול...אני ילד שהולך לצבא בקרוב... אני אחזור הלום מהקרב / כאן בשנות השישים צנחנים חמושים יהיו מקום ראשון במצעד, מוסיקאים קשי לילה, ילדי הפליטים, ינגנו בין קטיושה לסקאד".

"פועל במה"

אחרי השירות בצבא עבד אהוד בנאי כפועל במה של "הגשש החיוור", והיה לו קשר חזק עם יוסי בנאי, הבמאי של הגששים.השיר הזה מספר את שגרת הימים והלילות הקשה של אנשי אחורי הקלעים.

"כל הזמן באוויר (מקרה קב"ן)"

מלחמת יום הכיפורים השאירה בבנאי את חותמה, ובשירות המילואים הוא מגיע לקב"ן: "...שוב חלמתי מסדרון ארוך. בית חולים?...התעוררתי באמצע המדבר בעמדת תצפית, וזה היה בדואי שהופיע מתוך החושך עם רדיו נייד פתוח, והוא לא ידע את שמה אבל אותה צמה הלכה איתו והלכה איתו...אחר כך הגיע מישהו עם קפה ושאל אותי: "במה אתה עוסק?" ואני אמרתי: "אני במילואים כרגע, אחר כך נראה"...בטירונות לקחו אותנו לצפון סיני ופקדו עלינו לבנות גדר ומהר, הבדואים ברחו החוצה למדבר ואני ברחתי פנימה, מתחת לקסדה... אתה מבין, אני דווקא רציתי להיות חלק מהמערכת, אבל הריח הזה של הברזנט עושה לי כאב חריף בקרקעית הבטן, אני מרגיש כאילו נפערת תחתיי תהום".

"רוחות הצפון"

במשך שנים היו די הרבה אנשים בטוחים שאהוד בנאי היה מראשוני הישראלים בהודו בשנות ה-70', בגלל אותה שורה מפורסמת בשיר "זמנך עבר". אבל המסעות של בנאי בשנות ה-70' כוונו בעיקר לאנגליה, שם ניגן בגיטרה במנהרות הרכבת התחתית של לונדון, ובאמסטרדם, שם ראה דם נשפך. ב"רוחות הצפון", כנכראה שיר המסעות מהגדולים שנגתבו בעברית, בנאי לוקח אותנו לטיול באנגליה וספרד עם חברים כמו דייגו וכמה בירות, כי צריך להקשיב ללב, לים ולכאב.

"כשחיכיתי לך על הספסל"

המפגש של אהוד בנאי עם אשתו אודליה מתועד בשיר "כשחיכיתי לך על הספסל": "נפגשנו לפנות בוקר על טיילת שוממה האם היה זה מקרה או כוח עליון / כשחזרנו הביתה על פנינו הם חלפו שיירות צבא בדרך ללבנון האם ידעת שאז בשנת 82', היו שבעה ליקויי חמה ולבנה / קראתי על זה בחוברת מדע לנוער, כשחייתי לך על הספסל במרפאה / יצאנו מהאבל אל החתונה בשמיים היו שבעת הליקויים האם ידעת שזה קורה פעם בשמונה - עשרה שנה וזה ימשך כך לנצח נצחים".

"מהרי נא"

בגיל 30 חש אהוד בנאי במשבר. הוא גם היה חולה, והגיע לבית הוריו עם ארבעים מעלות חום. אמו, שטיפלה בו במסירות, לא הרגישה טוב. היא פונתה לבית החולים ושם נפטרה, בזמן שהוא שוכב חולה בביתה. שנה אחר כך הוא התחתן ושנתיים אחר כך נולדה בתו הבכורה. הוא קרא לה על שם אמו, מרים. הסיפור, או לפחות חלקים ממנו, מתועדים בשיר שהפך מזמן לקלאסיקה ישראלית.

"סרט רץ"

בשנת 1989, שנתיים אחרי אלבום הבכורה ורגע לפני הוצאת האלבום השני "קרוב", יצאו בנאי ולהקת "הפליטים" לכמה הופעות בארצות הברית, שם נכתב השיר הזה, שכולל חשמל וספיד ישר לתוך הוריד.

"דוד ושאול"

באופן ישיר מספר השיר הזה על דמויות המנהיגים התנ"כיות, אבל בנאי הודה כבר שהוא נכתב למעשה על יחסיו המורכבים עם יוסי אלפנט ז"ל, גיטריסט "הפליטים".

"אל תפחד"

ביצוע ראשון לשיר הזה הופיע ב-1991, ימי מלחמת המפרץ. השערה אחת אומרת שהשיר נכתב על יראת המלחמה והשניה שבנאי כתב אותו על התקף לב שעבר אביו.

"ענה לי"

בשנת 2004, אחרי 8 שנים בהן לא הוציא אלבום חדש, השיק אהוד בנאי את האלבום "ענה לי" שנבחר לאלבום השנה. רבים ראו בשיר הנושא שלו פנייה לבורא עולם בהתאם למגמת ההתקרבות שלו לדת. ניתן לראות בו גם שיר התכתבות עם אביו יעקב ז"ל או עם יוסי אלפנט ז"ל.

"הופעת מילואים"

שנה אחרי שנינט זכתה ב"כוכב נולד" מצא עצמו "ים של דמעות" של זוהר ארגוב גם בתוך השיר הזה של בנאי, שסיפר שזוהר היה אחד הבודדים שהגיב בהתלהבות על "היידישע ראסטאמן" בזמן אמת. נוצר קשר, הם נפגשו בדירה של ארגוב בראשון לציון. זוהר אמר לאהוד שהשיר חזק ושיש בו חזון. דיברו שאולי יעשו משהו יחד, אבל זמן קצר אחר כך ארגוב נסע לארצות הברית והקשר ניתק, כך כותב בנאי.

"אני הולך"

אהוד בנאי של השנים האלה, המבוגר, המנוסה, מביט אחורה אל השנים בהן הלך באותם רחובות לבית הספר. לא שייך למגזר או מגירה, כבר לא מתרגש מאימת הסקאד, זורם עם הבלוז, עושה מה שהרופא אמר והולך כל יום עד שהוא יגיע. הולך במדבר, עובר את הירדן. גם אם זה נמשך כבר שנות אלפיים.

"כמו ציפור ושרה"

כיום אהוד בנאי הוא אבא לילדות, שנוסעות להודו, לחו"ל בדיוק כמו שהוא עשה, ומדאיגות אותו כמו שהוא הדאיג את הוריו בשעתו. המעגל נסגר.

• אהוד בנאי