חליפת המכתבים בין שרת החינוך הגברת יולי תמיר לבין יאיר לפיד, שהתפרסמה בסוף השבוע האחרון, מעידה שהאישה חיה בסבנטיז. הקשקוש החדש שפרסם הבוקר משרד החינוך, על כך שהמילים של קלאסיקות כמו "חורשת האקליפטוס", "היו לילות" ו"קח לך אישה" ישונו, כיוון שהן שוביניסטיות, מעיד על כך שנערת "שלום עכשיו" תמיר לא חיה בסבנטיז, כי אם בסיקסטיז. כן כן, באותו עשור שהמציא את הפמיניזם המודרני. כאילו היתה מרב מיכאלי שאומרת בהפגנתיות "רוצות" ו"חושבות" כשהיא מדברת על עצמה ועל בן זוגה החביב, כך גם תמיר, לא הפנימה עדיין את בואו של הפוסט-פמיניזם לעולם.
אין לי שום בעיה עם נשים חזקות, שולטות, בונות, מצילות ונלחמות. להפך. אשתי היא כזו, ואני ממשיך לעשות (כמעט) כל מה שהיא אומרת. גם אין לי בעיה עם המחאה הישנה של שלי יחימוביץ' וחברותיה כלפי "כשאת אומרת 'לא' למה את מתכוונת", ומצדי שלא ישדרו יותר את השיר הזה לעולם, אם זה ימנע ולו מעשה אחד של הטרדה. אבל יש לי בעיה עם שינוי ועיוות שירים אחרים שהפכו לקלאסיקות, כיוון שנכתבו בעידן אחר. מה אשמים אלתרמן, שמר, מנור ואורלנד, שנולדו בשנתון הלא נכון מבחינת משרד החינוך? ולמה לגזול מהנוער של היום את היופי של הטקסט המקורי? האם נער ונערה בני 15-16 לא מסוגלים לעשות את ההבדל בין מילים של שיר שנכתב הרבה לפני שנולדו לבין מציאות חייהם ה(פוסט)-מודרנית?
הרי באף תחום אחר של הלימודים לא היו מעזים לעשות זאת. בטח שלא בספרות. צ'כוב לנצח יילמד כאשר מארפה מ"כינורו של רוטשילד" מוגדרת על ידי המספר כחפץ מחפצי הבית. אנטיגונה (זהירות! ספוילר!) תמיד תתאבד כיוון שאינה יכול לשאת את העול המנטלי של הטרגדיה הנוראה ולעולם לא תיאבק או תשלח ידה בקריאון הרשע, הנשים האשכנזיות בעיירה של עגנון ב"סיפור פשוט" יישארו לנצח רכלניות ותככניות, כמו רוב הבנים שאני מכיר.
ומה לגבי התנ"ך? חווה המפתה, רחב הזונה, יעל הבוגדנית, בת שבע, שהיתה הכל ביחד. אולי נכתוב מחדש את התנ"ך? המלאכים, ילדים, הן בעצם מלאכיות. ואלוהים הוא אישה (כולנו בתיכון צחקנו מהסלוגן "When god made man she was only joking") ואולי ניקח את התהילה ממנדלייב ונקרא לטבלה המחזורית על שם מאדאם קירי? הרי לא יכול להיות שיש שם מעל מאה יסודות וכולם עם שמות של בנים. נקרא להם מהיום ברזלית, אבצה, יודית, כלורית, פלואורית וסיליקונית. וכולם יתרכבו (או שלא) עם דו-תחמוצת הפחמנית.
לא מזמן יצא אלבום ילדים חדש, שמפאת כבוד יוצריו לא אזכיר את שמו, עם שירי ילדים חביבים שנכתבו בשנים האחרונות. השיר הראשון נפתח באבא שיושב וקורא עיתון, בעוד אמא מבשלת במטבח. זהו שוביניזם. זוהי אפליה פר-אקסלנס, בעידן שבו ברור שהחיים היום מורכבים הרבה יותר, במציאות יומיומית שבה אמא עובדת על המחשב בזמן שאבא מכין אוכל, או שוטף כלים, או מחליף חיתולים, או עושה כביסה. שלא לדבר על משפחות שאינן עונות לקריטריון הישן של אבא-אמא-ילד-במבה. אבל שוביניזם 2009 אין דינו כשוביניזם 59', 69' וגם לא 79'.
מעבר לזה, כשיוצר כמו שלום חנוך כותב את "קח לך אישה ובנה לה בית" לעצמו או לאריק איינשטיין, אין פה שום קטע שוביניסטי. יש פה אמירה אישית, אדם שקורא לחברו ו/או לעצמו להתבגר, לקחת את עצמו בידיים, לקום, להתעודד, להקים משפחה. יש שם אישה, אהובה, שעומדת שם, צוחקת אליו. יש כאן דימוי שאול מעולם המערבונים, דמות הרוכב הנודד (פרפראזה על דמות ההלך של אלתרמן?), שמחפש להתיישב, לגדל ילדים. משמעות צנזור של השיר הזה או שינוי של מילותיו היא שלגבר בשנת 2009 אסור לחלום יותר על הקמת משפחה, ועליו להתמסר לשרפת חזיות. מצטער, החזיה של יולי תמיר לא עושה לי את זה.