המילטון ליית'האוזר נשמע הבנאדם הכי קול ברוק העולמי. ככה זה כשאתה הסולן והמנהיג של "The Walkmen", שנחשבת לאחת מהלהקות החמות בסצנת האינדי העולמית. הוא כל כך קול, עד שהוא בכלל לא מודע להיסטריה שמתחוללת בסצנת המוסיקה המקומית מאז דווח ש"The Walkmen" מגיעים לישראל ויופיעו בשבוע הבא (14.8) במועדון בארבי בתל אביב.
"היינו בהופעה באיסטנבול, שזה קרוב, אבל אני לא יודע איך זה יהיה אצלכם", הוא אומר. "אני רוצה להגיע למקום חדש. יהיה לנו גם יום חופשי אצלכם ונבקר בירושלים. תל אביב זו לא עוד הופעה, זה מקום חדש. אנחנו עושים את זה המון זמן וזה לא שונה ממקומות אחרים".
"אנחנו מנותקים ממה שקורה ברדיו, לא רוצים להאזין"
-מסתבר שיש לכם כאן לא מעט מעריצים.
"זה מעולה, זה טוב. יש לנו נישה, אנשים שאוהבים מוזיקה שלא נשמעת כמו מה שברדיו. כך אני חושב, אבל זה לא ממש חשוב. מה שחשוב זה לשמור על רמה טובה כדי שתהיה אפשרות אולי בעתיד לפרוץ לקהל גדול יותר, וזה בסדר. בסך הכל אנחנו מנותקים ממה שקורה ברדיו. אני לא שומע מיינסטרים ברדיו. אנחנו לא רוצים להאזין. היה יכול להיות טוב להצליח שם כדי לשלם חשבונות, אבל זה לא נשמע לי מעניין. מתי שניסינו לעשות משהו יותר קליט זה פשוט לא עובד. אנחנו לא טובים בזה. זה לא משהו שאנחנו מאמינים בו, אז זה לא עובד".
-אתה יודע שבישראל מי שקובע את הלהיטים ברדיו זו תחנה של הצבא?
"באמת? אוקיי, זה מוזר. לא שמעתי על דבר כזה בשום מקום אחר. אבל כנראה שזה מה שמתאים לכם. כל אחד ומה שעובד לו".
"The Walkmen" הוקמה בשנת 2000 בידי חברי שתי להקות אחרות - ליית'האוזר (גיטרה ושירה) ופיטר באואר (אורגן וגיטרה בס) הגיעו מלהקת "The Recoys". וולטר מרטין (גיטרה בס ואורגן), פול מארון (גיטרה ופסנתר) ומאט באריק (תופים), היו לפני כן חברי להקת Jonathan Fire*Eater", שהספיקה לתרום כמה תקליטים להיסטוריה הפחות מוכרת של הרוק האלטרנטיבי בסוף שנות ה-90'. החמישייה פועלת כלהקה כבר למעלה מעשור, חבריה גדלו יחדיו באיזור הבירה וושינגטון וניגנו בלהקות אחד של השני. "גם אחרי כל השנים לא נמאס לנו זה מזה", אומר ליית'האוזר. "ברור שיש ימים כאלה ואחרים, אבל כל עוד יש משהו שיותר גדול מכולנו ביחד נמשיך לעשות אותו".
לא חקיינים של הסטרוקס
"The Walkmen" הוציאו את אלבום הבכורה המצליח והמעוטר שלהם "Everyone Who Pretended to Like Me is Gone" ב-2002, שנה אחרי "התפוצצות" להקות "הצליל של ניו-יורק", כשהסטרוקס, כמובן, מובילה את הסצנה.
-איך הרגשתם ליצור בתקופה כל כך מתוקשרת וכמעט מיתולוגית בהיסטוריה של הרוק, כשכל להקה בסביבה הוכתרה כ"בשורה החדשה מניו-יורק"?
"הרבה להקות הצליחו אז, זה נכון. בטח שזה היה גדול מאוד וזה עשה טוב לנו ולמוזיקה בניו יורק. מוזר לשמוע על זה היום, אני חושב שזה היה נכון לזמן ההוא".
-בניו יורק
"אני לא יודע למה, אבל זה המקום היחיד שאני יכול לעשות בו דברים. במקומות אחרים זה לא עובד. זה המקום היחיד ליצור דברים. אני לפעמים כותב שירים בדרכים, אולי בנסיעות, אבל זה בדרך כלל לא עובד, גם אין זמן לכתוב מחוץ לעיר".
-מה מרגיש יותר נוח - להצליח בגדול או להישאר בקטן?
"יותר טוהב שהשם שלך בחוץ. כששקט סביבך זה נהיה מפחיד. אנחנו בסדר בינתיים".
מאז הפריצה הוכיחו "The Walkmen" שהם ההפך המוחלט מ"חקייני סטרוקס", עם הקול המיוחד של ליית'האוזר, גישה אגרסיבית ומקצועית וצליל עשיר מאוד, שמושפע מרוק סבנטיז ואייטיז וגרר השוואות לקיור, U2, Television ועוד. הביקורות היללו אותם בגדול.
חביבי המבקרים
-איך התמודדתם עם המחמאות הבלתי צפויות?
"היינו ממש צעירים וזה קרה לפני הרבה זמן. זה נחמד. זו היתה הפעם הראשונה שבה ממש אהבו משהו שלנו ואמרו לנו שאוהבים את מה שעשינו, משהו שניגנתי. זה הכי כיף שאנשים אהבו פתאום את מה שעשינו. אולי זה גם הלחיץ קצת. היתה עלינו הרבה תשומת לב וקצת הפנינו לזה גב. ניסינו להראות שלא אכפת לנו, כי אולי היתה יותר מדי תשומת לב וקצת ברחנו מזה".
-מה יש בכם שגורם למבקרים להשתפך?
"אני לא יודע למה אוהבים אותנו, אי אפשר לענות את זה. אנחנו עושים מוזיקה הרבה זמן. לפעמים אנחנו לא יודעים מה ייצא וזה תמיד מפתיע אותי שאוהבים אותנו. לא מתרגלים לזה. אנשים לא תמיד אוהבים הכל ואתה צריך תמיד לנסות דברים חדשים, ואז אולי כבר יפסיקו לאהוב אותך. אתה תמיד צריך לנסות ולהביא משהו אחר ולהפתיע, ולא תמיד אוהבים מה שאתה עושה".
-הביקורות מדרבנות אתכם להתעלות? הן מלחיצות? עד כמה הן משפיעות?
"אני מקווה שזה לא משפיע עלינו. אולי זה כן משפיע. קשה לומר. כשאתה צעיר יותר אולי זה משפיע, היום לא, אני מקווה שלא, זה מה שאפשר לעשות".
"Lisbon" ו-"You And I", שני אלבומיה הקודמים של The Walkmen", זכו גם הם בביקורות מצוינות וגם האלבום האחרון, "Heaven", שיצא במאי השנה, כבר זכה לביקורות מעולות - שיר הנושא ממנו זכה לכותרת "השיר החדש הטוב ביותר" ביום צאתו דרך האתר "Pitchfork Media's" ואילו המגזין "American Songwriter" כינה את האלבום "ללא ויכוח הטוב ביותר, וללא ספק האלבום שהכי בא לידי מימוש".
-שלושת האלבומים האחרונים שלכם זכו בשלל סופרלטיבים.
"קשה בכל פעם לחשוב על משהו חדש, אחרי מה שנתנו באלבומים הקודמים. גם עכשיו הוצאנו אלבום אחרי מאמץ גדול. עבדנו עליו שלוש שנים וזה קשה להמציא את עצמך מחדש כל הזמן. נצטרך לשנות דברים. אני לא יודע עדיין איך נעשה את זה. נמצא כבר את הדרך, אני מאמין".
-מה עשיתם אחרת באלבום החדש? מה היו מקורות ההשראה שלכם?
"אה.. הרבה דברים. הרבה מוזיקה ישנה - פיפטיז, סיקסטיז, מוזיקה אמריקאית קלאסית מהעבר, אלביס, ג'וני קאש, פרנק סינטרה, פליטווד, רוי אורביסון, זה מה ששמענו כשכתבנו את השירים, למרות שאולי זה לא נשמע ככה - זה מה ששמענו".
-הוצאתם 7 אלבומים בחמישה לייבלים שונים, למה עברתם?
"זה קרה מסיבות של ביזנס, כאלה או אחרות, וזה ממש לא השפיע על היצירה שלנו. אני מאמין שעכשיו נישאר בלייבל הנוכחי".
-איך המוזיקה השפיעה עליכם כאנשים?
"אני לא יודע. כשאתה צעיר יותר אתה יותר מושפע, אתה מצליח וזה מרגש. ואז, לפעמים, אתה מאבד קצת את השליטה. עכשיו אנחנו מאוד ריאליסטיים עם הרגליים על הקרקע, אנחנו לא רוק סטארים שמתלבשים כמו ליצנים. אנחנו לוקחים את זה ברצינות, אבל ממש לא רוצים להיות כוכבי רוק".
-מה דעתך על הסצנה הנוכחית?
"אני אוהב המון להקות ויש לנו חברים. האמת היא שכיום יש הרבה יותר להקות שאני אוהב מאשר לפני עשר שנים, למשל פליט פוקסז, אוסיז, ארקייד פייר, הרבה מאוד חברים שלנו. זה מרגיש שיש לך מעין סוג של 'קהילת ווירדוז' משל עצמך.
-ואמנים ישראלים ששרים באנגלית?
"לא שמעתי, אבל אשמח מאוד להכיר".
*"The Walkmen" יופיעו במועדון בארבי בתל אביב ב-14 באוגוסט 2012.