תום יורק, סולן הלהקות "רדיוהד" ו"Atoms for Peace", הוציא בסוף השבוע בהפתעה אלבום סולו שני בשם "Tomorrow's Modern Boxes". האלבום כולל שמונה קטעים מוזיקליים, חלקם עם קטעי שירה, המלווים בקליפים יפים של אנימציה וקולנוע אלטרנטיבי. הוא יצא למכירה בלעדית דרך ביט-טורנט ומיד הפך לבאז ברשת.
הקטעים הם: A Brain in a Bottle, Guess Again!, Interference, The Mother Lode, Truth Ray, There Is No Ice (For My Drink, Pink Section, Nose Grows Some.
עיקר המוזיקה מבוססת על עבודות מחשב, סמפלר וסינתסייזר, אותם מתפעל יורק. מבקרים של חשובי המגזינים בעולם המוזיקה, כמו למשל ה-NME וה"רולינג סטון" וכן בעיתונים חשובים כמו ה"גראדיאן" הבריטי והניו יורק טיימס" מחמיאים לאלבום, אשר מתואר בעיקר כשילוב בין נגינת פסנתר רגישה עם אלקטרוניקה רכה, אווירתית, מינימליסטית מרחפת, לעיתים פסיכדלית. "המלודיות נעימות, על רקע ביטים נשברים, ורעיונות שהם לא תמיד גמורים, אליהם מתחברים בקשרים רופפים קטעי שירה ולעיתים המהום", נכתב ב-NME. קשה לראות כיצד השירים החדשים של תום יורק משתלבים בפלייליסטים של תחנות הרדיו המסחריות הגדולות, אבל נדמה שיורק הוא אחד שכבר מזמן לא מכוון לשם, אלא לאוזניים של מיליוני חובבי מוזיקת איכות אלטרנטיבית.
A Brain In A Bottle
"Why hast thou forsaken us?" - "למה עזבת אותנו?" שואל תום יורק בשיר הראשון, וזה בדיוק מה שעשויים לשאול מעריצי "רדיוהד" הותיקים, שגדלו על אלבומיהם הראשונים וסחבו איתם אחרי "אוקיי קומפויטר" גם לאלבומים היותר נסיוניים כמו "קיד איי" ו"Amnesiac". גם הם שואלים כבר כמה שנים לאן נעלם יורק "הישן והטוב".
"הו, אלוהים"
אלא שהאלבום הזה מיועד למי שהקשיב לרדיוהד וליורק גם בעשור האחרון והבין שזו המוזיקה שהמוזיקאי המעמיק הזה מחפש לעשות - ניסיונית, פילוסופית, אמנותית, אלטרנטיבית. יורק הוא כנראה מאלה שמאמינים בתפיסה פוסט-מודרניסטית ספציפית, שלפיה בעולם שבו כבר אין יכולת להגיד משהו משמעותי באמצעות שיר "סטנדרטי" מבלי להרגיש פאתטי, כבר עדיף לנסות להעביר מחשבות ותחושות בדרך חווייתית אחרת, גם אם היא נשמעת קרה ומנותקת, מרוחקת ומנוכרת לאוזן בלתי מיומנת.
האמת שלו נמצאת בקטע כמו "Truth Ray", כאשר על רקע פסקול כמעט קשה להאזנה נשמעים המלמולים המצמררים של יורק: "Oh my god, oh my god". זה מה שתום יורק מסוגל לנפק כרגע לאנשים שרוצים להאזין לו. אחד האמנים בעלי הרגישות הגבוהה ביותר בעולם המוזיקה, השאיר מאחוריו מזמן את ביצת המיינסטרים, ופועל כארטיסט עצמאי וחף משיקולים, פרט לאמנות האקספרימנטלית שלו. אולי באלבום הבא של "רדיוהד" זה ישתנה קצת, בינתיים שווה לחוות את יורק כמות שהוא, עם "הקופסה המודרנית" שלו.