מי שצר לו ושבע, שיצום. מי שמעדיף לציין את יום הכיפור שלו שלא באמצעות בלימת הפה המסורתית, לבטח כבר אוכל סרטים. כמידי שנה, עת ננעלים שידוריה הרציפים של מדורת השבט, נדרשים אנו לקושייה השגורה - באילו סרטים נצפה הפעם? אל דאגה, אנו כאן כדי לעזור. לכבוד הצום צמצמנו בעבורכם את רשימת תריסר הסרטים המוזיקליים המומלצים, שגם עוסקים, איך לא, במוזיקה ובאנשים שעושים אותה.
ספיינל טאפ
(רוב ריינר, 1984)
סינגלס
(קמרון קרואו, 1992)
סקס, סמים, רוק'נרול והעיר הקטנה - סיאטל. צילומי "סינגלס" הושלמו אמנם עוד בתחילת 91' אך יציאתו לאקרנים עוכבה על ידי אולפני וורנר בטוענה שאינם יודעים כיצד לשווקו. בספטמבר 92', כשניחוח רוח נעורים באוויר וקורט קוביין כוכב עליון, התהווה לו המומנטום המושלם. "סינגלס" יצא לאקרנים ובתזמון שיא הצעיד את מהפיכת הגראנג' של 91' צעד נוסף אל תוך חיקה המחבק של האומה. ה'כתב-מוסיקה-שהפך-לבמאי' קמרון קרואו ("ג'רי מגווייר", "כמעט מפורסמים") העמיד כאן קאסט מצודד (בריג'יט פונדה, קירה סדג'וויק, מאט דילון), עלילות רומנטיקה מפוכחות ובלתי-דביקות בקומפלקס דירות בסיאטל ובמועדוני הופעות אפופי עשן וכמובן - הופעות אורח של כריס קורנל וחברי "פרל ג'אם" (אז "מוקי בליילוק") ו"אליס אין צ'יינס", שהתגלגלו בהמשך אל תוך פסקול עמוס במטעמי העיר והתקופה ("מאדהאני", "סאונדגרדן", "פרל ג'אם", "סמאשינג פאמפקינגס" ועוד). כל אלו הפכו את הסרט לממתק הקאלט של חובבי "הצליל של סיאטל" ובהמשך אף היוו תשתית לסיטקום הקטן והזניח "חברים" שרץ ברשת NBC בין 1994-2004. מישהו?
כמעט מפורסמים
(קמרון קרואו, 2000)
שמונה שנים אחרי "סינגלס" יצר קמרון קרואו סרט מוזיקלי קלאסי נוסף. "יום אחד אתה תהיה מגניב", מבטיחה האחות הגדולה והמגניבה (זואי דשנל) לאחיה הקטן בפתיח הסרט. אנד בוי, כמה שהילד הזה הופך להיות מגניב. ב"כמעט מפורסמים" משחזר קמרון קרואו את זיכרונותיו האישיים והמוסיקליים ככתב מוזיקה צעיר במגזין רולינג סטון ואת מעלליו בדרכים עם "Poco", "Led Zeppelin", "The Eagles", "Lynyrd Skynyrd" ורוקח מהם שיר הלל מצולם ומתקתק לאחת התקופות הגדולות בהיסטוריה של הרוק'נרול. קרואו נכנס לנעליו של ויליאם מילר בן ה-15 (פטריק פוגיט), אשר יוצא בשליחות המגזין לסקר את סיבוב ההופעות של להקת סטילווטר ונשאר בחיים כדי לספר מעל דפי העיתון על השירים, הריבים, סיפורי האהבים וכל אותם פרטים מיתיים וקלישאיים שאפפו את התקופה.
האחים בלוז
(ג'ון לנדיס, 1980)
ועוד קצת קאלט לצום קל. האחים ג'ק (ג'ון בלושי) ואלווד (דן אקרויד) בלוז בסך הכול רצו לאחד את להקתם "האחים בלוז" על מנת לגייס 5000$ שימנעו את סגירת בית היתומים בו גדלו. נשמע פשוט? לא כשהמשטרה, חבורה ניאו-נאצית ופאם פאטאל מסתורית שהטרור נאה לה נושפים בעורפך. תודה לאל על ג'יימס בראון, ארית'ה פרנקלין, ריי צ'ארלס, ג'ון לי הוקר וקאב קאלוויי שמגיחים בהופעות אורח מוזיקליות ומאזנים את מפגן הפיצוצים, הטירוף והוולגאריה הזה, או לפי האחים - את משימתם האלוהית. אלוהים, 30 שנה חלפו ו"האחים בלוז" עדיין מתחרים במשקל כבד על התואר להקת הרוק'נרול הפיקטיבית הטובה בהיסטוריה.
מה שאת עושה לי!
(טום הנקס, 1996)
ראשית הסיקסטיז. הימים ימי הפלישה הבריטית לארה"ב ותעשיית המוסיקה האמריקאית תרה אחר להקות א-לה "הביטלס" למטרות הלאמה למנגנון יצירת להיטים משומן ועתיר מזומן. "The Hollies", "Gerry & The Pacemakers" ודומותיהן לנצח תיזכרנה כלהקות שניסו לעלות על הגל התקופתי לטובת קריירה מוסיקלית אך זכו בסופו של דבר בתואר המפוקפק "one hit wonders" (להקות של להיט אחד). טום הנקס, אחר רפרטואר קולנועי מרשים שממש לא מורכב מלהיט אחד, כתב וביים את "מה שאת עושה לי!" במחווה לכל אותן להקות נשכחות. בסרט מחייה הנקס את זכרן באמצעות "הוונדרס", להקת חברים מפנסילבניה שעולה לצמרת המצעדים במהירות מטאורית ונופלת ממנה באותה נשימה. שלא כשמה של הלהקה ("The Oneders", טייק על המילה "one" ו"wonders" המתכתב עם חד פעמיותה), הסרט רחוק מלהיות פלאי או חד פעמי, ועל אף מתיקותו הלא מבוטלת משתמר זכרו בעיקר בזכות שיר הנושא הקליט-לנצח שלו, "That Thing You Do".
אנשי המסיבות
(מייקל ווינטרבוטום, 2002)
רוק'נרול וערים תעשייתיות, צימוד מוזיקלי שהוכח כמוצלח כמעט כשילוש ה'גיטרה, בס תופים' הקדוש. בעוד ש"סינגלס" חגג את סצנת הגראנג' של סיאטל, "אנשי המסיבות" הפליא לחגוג בדיוק רב, בחספוס סגנוני, בשלל קטעי ארכיון ובפסקול תקופתי עשיר את העושר המוסיקלי של העיר מנצ'סטר. במרכזו ניצב העיתונאי האקסצנטרי טוני ווילסון (סטיב קוגן) אשר נקלע בשנת 1976 להופעה של "סקס פיסטולס" והשאר היסטוריה. הוא מקים את חברת התקליטים "פקטורי רקורדס", מחתים את להקת הפוסט-פאנק "ג'וי דוויז'ן", מאבד את להקת הפוסט-פאנק "ג'וי דוויזן" (הסולן, איאן קרטיס, התאבד בתלייה) ומרוויח בתמורה את להקת "ניו אורדר", להקתם של החברים הנותרים, שיחד עם להקות נוספות בלייבל המיתולוגי ("The Durutti Column", "Happy Mondays" ונוספות) הצעידו את הממלכה אל עידן ה"מאדצ'סטר", שילוב קטלני של רוק אלטרנטיבי, פסיכדליה ודאנס אלקטרוני, שדעך פחות או יותר ב-92', עם פשיטת הרגל של הלייבל.
קונטרול
(אנטון קורביין, 2007)
ובאותה נשימה, אם חיבתכם ל"ניו-אורדר" ו"ג'וי דוויז'ן" עזה, נמליץ בחום גם על צפייה ב"קונטרול", סרטו עטור השבחים והפריימים הקודרים של אנטון קורבין, במאי הקליפים הנודע (עבד עם "U2", "דפש מוד", "R.E.M" ונוספים) שמגיש בסרטו הראשון כבמאי קולנוע את סיפור עלייתו ונפילתו של איאן קרטיס, סולן "ג'וי דיזיון", כל הדרך משיאי ההצלחה המוסיקלית, דרך מחלת האפילפסיה והשתלטות השדים והדיכאון ועד להתאבדות הידועה מראש. הסרט מלווה גם בפסקול עשיר בביצועים של דיויד בואי, רוקסי מיוזיק, איגי פופ, סקס פיסטולס, ג'יו דיוויזן, קרפטוורק, וולוט אנדרגראונד ועוד.
אני לא שם
(טוד היינס, 2007)
בוב דילן לא שם, הוא כאן, בי, בך, בכל אדם ואדם, לא משנה מינו, גילו או צבע עורו. את הרעיון המגניב והשאפתני של פיצול הסובייקט של הטרובדור הנצחי ללא פחות משש דמויות עגולות, מובחנות סגנונית ושונות בתכלית השוני (בגילומם של ריצ'ארד גיר, קייט בלאנשט, כריסטיאן בייל, הית' לדג'ר, מרקוס קרל פרנקלין ובן ווישאוו) השליך טוד היינס על דמותו האניגמאטית של דילן על מנת לנסות ולפצח ולו בקצת את רובדי אישיותו וסגנונו האישי והמוזיקלי של האמן בתקופות חייו השונות. לחובבי קולנוע ודילן כאחד.
ימים אחרונים
(גאס וואן סאנט, 2005)
ומגאון מוזיקלי אחד למשנהו. גאס ואן סאנט ("סיפורו של וויל האנטינג", "אלפנט"), הבמאי-להטוטן שמג'גלג בלי חשבון בינות הוליווד לזירת הקולנוע האלטרנטיבי, יצר בזו האחרונה את סיפור ימיו האחרונים והטרופים של בלייק, רוקיסט מצליח ומיוסר שמתקשה להתמודד עם הצלחתו ומתנתק מחבריו, מחברת התקליטים שלו ואט אט גם מעולם המציאות. ההשראה וההשוואה לקורט קוביין, סולן להקת הגראנג' נירוונה ששלח יד בנפשו ב-5 באפריל 1994, מתבקשת היטב. השוטים ארוכים ומחזוריים, הדיאלוגים מינימאליים והפסקול מורכב בעיקר מרעשים של כלי בית ורחשי יערות. במרכזו של המכלול המורבידי הזה ניצב השחקן מייקל פיט, יקיר ליבם של במאי האינדי ומתפשט סדרתי, שמצליח להידמות לדמות הקוביינית הטרופה בהצלחה לא מבוטלת.
הדוויג והשארית העצבנית
(ג'ון קמרון מיטשל, 2001)
"גבירותיי ורבותיי, בין אם אתם רוצים או לא, הדוויג!", שורת פתיחה אחת שמגלמת בתוכה את הסרט כולו. ג'ון קמרון מיטשל כתב, ביים וגילם כאן, כמו גם במחזמר שקדם, את דמותה של הדוויג, דיוות רוק'נרול טרנסג'נדרית, מחוספסת מבחוץ ורגישה כפארה פוסט מבפנים, שצורחת את כל מכאוביה את תוך המיקרופון ועל ה$#$%^ שלה אם תקשיבו או לא. היא צורחת (אך מביאה גם בבלדות "פיל קולינס") על כל מה שהשאירה במזרח ברלין כשחצתה את החומה, היא צורחת על האקס (שוב, מייקל פיט) שגנב לה את כל השירים והפך לאליל רוק'נרול, היא צורחת את אהבתה לדוויד בואי, לו ריד, איגי פופ ואריסטו, צורחת ובו בעת נוגעת בלב, ממכרת ומרגשת. "הדוויג והשארית העצבנית" - אתם רוצים, תאמינו לי.
הטריילר של "הדוויג והשארית העצבנית"
וולווט גולדמיין
(טוד היינס, 1998)
קשה לתמצת אהבה לפסקה. הסרט הזה, על אף שלא הצליח מי יודע מה בקופות, הולך להזכיר לי בכיפור הזה שכשהמוסיקה גדולה מהחיים היא מלווה בצבעים, בפַּייטִים ובצורות גיאומטריות מנצנצות, שדיויד בואי ובריאן אינו שינו את העולם, שאני חיה. בהוד והדר מגולל הסרט את סיפורו של בריאן סלייד (ג'ונתן ריס מאיירס), דמות מראה לדיויד בואי של ראשית שנות ה-70. על הפרק: גלאם רוק, מגלומניה, זיגי סטארדאסט, הזנקת הקריירה של איגי פופ (כאן בדמותו של קורט וויילד, בגילומו של יואן מק'גרגור), אינטרפרטציה קסומה ולא ממש בריאה לספקולציות הרומן בין השניים ופסקול אחד, מופלא וחד פעמי, שהוא שיעור ברוק'נרול.
בונוס תיעודי: Blur: No Distance left to run
(דילן סאות'רן ווויל לאבלייס, 2010)
בנות שהן בנים שאוהבים שבנים הופכים לבנות שעושות בנים כמו היו בנות שעושות בנות כמו היו בנים יאהבו את הסרט הזה. בדוק. "Blur: No distance left to run" פוגש בארבעת חברי להקת בלר בחזרות לקראת האיחוד וסיבוב ההופעות המדובר שקיימו בקיץ 2009. הסרט הדוקומנטארי היפהפה והאינפורמטיבי הזה עמוס בקטעי ארכיון, ראיונות אישיים ו(לא עלינו) מרגשים וביצועים עכשוויים וקלאסיים ללהיטי הלהקה האהובים . תקראו להם בריט פופ, תקראו להם נגנים בחסד, חסידים מושבעים של אדידס או וורסטיליים בטירוף, מה זה משנה? העיקר - אף מילה על אואזיס, כן?
הטריילר של "Blur: No Distance left to run"