עדי ארגלזי, עוד חודש בת 23, היא אחת הדמויות המעניינות שצצו על המסך בעונת העשור של "כוכב נולד". רוקרית, קיבוצניקית, בלונדינית, ממושקפת, וחביבתה של קורין אלאל, חברת הועדה המייעצת של האמנים, שהפיקה כעת את סינגל הבכורה של עדי ארגלזי, "כיוונים מכוונים".
"את השיר יצרנו יחד בסדנת כתיבה והלחנה של קורין", אומרת ארגלזי. "הכרנו ב'כוכב נולד', נהייתה כימיה מיידית, זה היה הזוי, כאילו אנחנו חברות הכי טובות. שנים אמרתי לה שאשמח לבוא להופעה שלה. היא הזמינה אותי, ורותי בת זוגתה קראה לי אחרי ההופעה לאחרי הקלעים. ישבנו כל הלילה ודיברנו איך ומה נעשה. בא לנו להוציא שיר יחד. באתי אליהן הביתה למושב גנות, לפגישה. הציעו לי את הסדנה כי היה לי מחסום מטורף. עד השיר הזה לא כתבתי משהו כמו שנתיים והסדנה הוציאה שיר משותף".
-על מה כתבתן?
"זה שיר על התהיות איזה כיוון - מה, למה, לאן - סיטואצות שקופצות. כל דבר שקורה מכוון למקום אחר ואז מה עושים, נמצאים בבלבלה ומוצאים מה הלאה. המסקנה היא שהכיוונים הם מכוונים וצריך ללכת ולזרום עם זה. היו לי סיטואציות כאלה אחרי כוכב נולד, במהלך נסיעה למדבר - אחרי שהודחתי נסעתי לפסטיבל בדרום וגילי את עצמי בלשבת במדבר".
-את שרה: "בירה בלילה עם כיוון לדואט".
"נפגשתי עם כוכב נולד מהעבר, לא בטוחה שצריך להגיד את שמו".
-ג'קו אייזנברג?
"כן (צוחקת), אבל לא היה בינינו שום דבר. נפגשתי איתו לבירה ודיברנו על דואט וסיפרתי על זה לקורין. בסוף לא יצא כלום אבל חיבור מוזיקלי יש".
הסיפור של עדי ארגלזי ברוקנ'רול מתחיל הרבה לפני שיר עם קורין אלאל ובירה עם ג'קו אייזנברג. כבר 12 שנה, מגיל 14, היא מופיעה על במות כסולנית של להקות רוק כבד. ההתחלה היתה בקיבוץ מצובה בצפון, ממנו הגיע רוקר ופאנקיסט נוסף - אריאל קרס מלהקת "השפן הנכון". "אבא שלי היה גיטריסט וזמר של להקה בשם 'המאגיה השחורה' שזה היה השם הראשון של לד זפלין", אומרת ארגזלי. "הייתי שומעת קסטה עם שירים של הלהקה והיה לו קטע לשים בבית כל יום שבת בצהרים מלא לד זפלין, 'דה וול' של פינק פלויד, ג'ניס ג'ופלין, בלאק סאבאת'. הוא אמר לי: 'תקשיבי ותאהבי' ועפתי על זה מהרגע הראשון. עד היום אבא שלי שרוף על רוקנ'רול, זו מחלה שגם אמא שלי נדבקה בה. יש אצלנו קטע ממש רציני עם רוק, כל המשפחחה, גם האחים שלי".
-מתי עלית על במה?
"בגיל 12 התחלתי לנגן עם להקת רוק במתנ"ס של שלומי. שרתי עפרה חזה וכמה מטאליסטים שצרחו ועשו גראולים הזמינו אותי להצטרף ללהקה בשם 'אנטיפסטי'. יצרנו בבית של המתופף והיינו מופיעים מלא בימי עצמאות בנהריה, חימומים מגניבים לדג נחש ומוקי. הבנתי שאני ממש אוהבת לעשות רוק על במה ולא רק לשיר בטקסים בקיבוץ. בגיל 14 הצטרפתי למגמת מוזיקה והשתחלתי לקונצרט. ראו אותי מבוגרים שיש להם להקה בשם 'אצבע דיגיטלית' שהם מוכרים מאוד בצפון, והציעו לי לבוא להופיע. הופענו בגעתון בנהריה. היינו פותחים במה, עושים הופעות, הייתי עם משקפיים ענקיים וגשר בשיניים, שיער שחור, צורחת ברחוב הראשי של נהריה לד זפלין, דיפ פרפל, בלאק סאבאת'. משם נסענו להופיע בכל הארץ, מגיל 14 הופעתי איתם בירושלים, תל אביב, אילת. הייתי חוזרת מאוחר בלילה וקמה בבוקר לבית ספר".
_g.jpg "עדי ארגלזי (צילום: איתמר כהן)")
-ממש נערת רוק.
"התחלתי לעשן בגיל 13. הייתי מתגנבת לחדרים של הי"בניקים ולוקחת סיגריות ואלכוהול. החבר הראשון שלי היה מלהקת מטאל בשם 'ווינטר הורד', בלאק מטאל כבדים כבדים. הייתי איתו שנתיים וחצי, מגיל 16 כזה. הוא היה מבוגר ממני בכמה שנים. והוא ואבא היו באים איתי להופעות. רק לפני שנה גיליתי ל'מייקס פלייס' שהופעתי אצלם לפני גיל 18, שאין שם כניסה בכלל לגיל הזה היו ברים קבועים. גם אינגליש פאב, הפטריה בקיבוץ דן".
-איך הסתדרת בקיבוץ?
"הייתי המזרחית היחידה בקיבוץ. אמא פרסיה ואבא חלבי. כל השאר אשכנזים, יקים גרמנים או פולנים. זה נחשב למקרה חמור, הייתי מאוד מוזרה. היה להם קשה לאכול אותי, הייתי נורא קולנית. רציתי לשיר חזק שיראו אותי. אז הייתי מקבלת כאפות קצת, לא נורא".
-סמים?
"(צוחקת). לא עשיתי הרבה. אלכוהול היה, ברים, אתה יודע. מי לא שותה כשיש לו בחינם?".
-בגיל 14?
"כן, מה אני אעשה? קיבוצניקית. היינו חשופים לדברים. היו לנו המון אופציות, יותר מרוב הילדים בעיר. לא הייתי צריכה לקנות במכולת הייתי יכולה ללכת ולקחת. הייתי גונבת סיגריות לאמא. היום אני לא גונבת, לא קלפטומנית".
-וסקס?
"כשהייתי קטנה לא הייתי זורמת בסקס. הייתי ילדה קשוחה. לובשת חולצות גדולות של להקות, משקפיים גדולים, שיער שחור, לא נותנת לאף אחד להתקרב. הייתי מפחדת מאנשים. בצבא זה השתנה ונהייתי היפית אוהבת אדם".
-מה עשית בצבא?
"שירתתי בלהקה צבאית. רציתי להיות חובשת והתקבלתי בטעות ללהקה. זה היה הזוי. לא רציתי, פחדתי מזה כמו מאש. לא הפריע לי לשיר מזרחית, הפריע לי האנשים, שכולם מוזיקאים ורוצים כמוני ויש תחרות ואודישנים. אבא שלי שכנע אותי. הוא שיחד אותי בחמישים שקל שאלך לאודישן. עשיתי את זה בשביל אבא והופתענו שהתקבלתי. בהייתי בשוק. בסוף היה נורא כיף. עברתי בשתי להקות - פיקוד צפון ומודיעין. הייתי שושואיסטית, מופיעה בבסיסים סודיים. ממש חוויה גיאוגרפית, ראיתי את כל הארץ".
-אם תחרות ואודישנים הפריעו לך, אז למה הלכת ל"כוכב נולד"?
"הקמתי להקה אחרת, עם הקלידן של 'אצבע דיגיטלית' ועם נגנים מהקריות, עשינו להקה בשם 'אולסטארס'. ואז נועה דויטש, חברה שלי מההופעות, התקבלה ל'כוכב נולד'. הגיטריסט נהיה בן זוג שלי ודחף אותי ללכת גם. אמרתי 'מי יקבל אותי, אני יודעת לצעוק ושם אני צריכה לרגש 'לספר ספור עצוב? לא בא לי'. אחרי שכנועים רבים, גם של אבא, הלכתי. זה נשמע לא אמין כי כולם אומרים שלא רצו ללכת ל'כוכב', אבל באמת פחדתי. אין לי בעיה עם ריאליטי, אני אוהבת ורואה, אין לי בעיה לחדור לאחרים לפרטיות. בסוף הלכתי לאודישנים ועברתי שלבים וזה קרה".
-ואיך היה ב"כוכב"?
"קייטנה אינטנסיבית. היה גדול, מה זה כיף, הייתי עושה את זה שוב. משנה המון דברים אבל עוברת את זה שוב בכיף. אתה פוגש מלא אנשים מהתעשיה, כולם מכרכרים סביבך, ואני מתה על תשומת לב. פתאום הרבה אנשים נזכרו שאני קיימת, מהתיכון והמשפחה. אבל התחרות היתה בלתי נסבלת. אני שונאת תחרויות, ויכולה לבכות מביקורת רעה למישהו אחר".
-שרת ב"כוכב נולד" את "אני סולחת" של ג'וזי כץ, ובכית.
"אותו דבר כמו ג'וזי. היה לי חבר שהיכה אותי. בן זוג לשעבר. היתה מערכת יחסים רעה. כששני מוזיקאים על אותה במה והם גם בני זוג - חוץ מאורית שחף ותום פטרובר - לא ראיתי שזב עובד. לא היה מכות כל הזמן, אבל מערכת יחסים ממש רעה, תחרות נוראית על הבמה וחוסר הבנה רגשית. הוא היה הבן זוג שלי בזמן הצבא והקמתי איתו להקה יחד, את האולסטארס. שרתי את זה לו, כסגירת מעגל. זה היה הקטע המרגש שלי בתוכנית, שיחקתי את המשחק ואמא שלי בכתה כמו תינוקת. אני גם בכיתי וזה גם טוב למצלמה. על אמא שלי היו קלוז אפים כאלה. זה הסיפור של השיר".
-והיום?
"ברוך השם. אני עדיין דפוקה. אני בן אדם הזוי. חושבים שאני ילדה תמימה, טובה, רגילה, אבל יש לי הפרעות קשות באישיות. פיזור כזה. אני מאוד מפוזרת, אסטרונאוטית, אבל אני בן אדם טוב . אני יותר מדי נחמדה לאנשים, נחמדה לכולם, מחבקת אנשים בהגזמה ולא יודעים איך לאכול את זה לפעמים. אבל על הבמה רואים הכל. אני מאוד אוהבת להופיע. להקליט בשבילי זה כדי שיהיה לי זיכרון מדברים. אני אוהבת להקשיב לעצמי כי אני נורא אוהבת את עצמי. אבל חייבת להיות על הבמה. אם אני לא מופיעה שבוע אני בקריז, כמו מי שלא לקח את הכדורים הפסיכיאטרים שלו".
-איפה את מופיעה כיום?
"עם הלהקה שלי האולסטארס, שזה עדיין קאברים. אני לא רוצה שהם יעשו איתי חומר מקורי. אנחנו מופיעים בבר מצוות וחתונות של פריקים שרוצים רוק בחתונה שלהםף וזה גדול, אני מתה על זה. להופיע בבר מצווה או חתונה זה גאוני. אתה עושה להם שמח במקום דיג'יי. זה כמו פעם, כמו בסרטים האמריקאים, כמו במזרחית. אנחנו גם שרים מזרחית, שזה גאוני, שירים כמו 'אלינור' ו'נפרדנו כך'".
-"נפרדנו כך" בחתונה?
"כן, זה גאוני. אנשים זורמים עם זה. הגיטריסט של 'אצבע דיגיטלית', אבנר אפרים, בן 42, אני מופיעה איתו מגיל 14. הוא גרם לי לא לפחד מאנשים ולתת בראש. גרם לי לזוז על הבמה לקפוץ, לתקשר, לרקוד. ולימד אותי ג'אז".
-מה עם אלבום?
"אני עובדת על אלבום. בעזרת השם. בזכות רותי של קורין. היא מנטורית לחיים, אין דברים כמוה. נפגשתי איתה ועם קורין. הן הסבירו לי כמה חשוב להוציא חומר מקורי ולא להיתפס רק לקאברים. רותי אמרה לי שחשוב ליצור ולכתוב. היא מתקשרת אלי יום יום ושואלת אם כתבתי. היא המליצה על ספר של מחסום כתיבה. בזכותה כתבתי מלא ואני מקליטה. אמן שהאלבום ייצא טוב".