זה היה קצת אחרי תחילת ההופעה, בפתיחה של "אף פעם לא תדעי", אחד השירים שלו שאני הכי אוהב, מתוך האלבום שלו שאני הכי אוהב ("דרכים"). זה קרה באמצע הפתיחה הארוכה, המוכרת, ההמנונית, ה"נה!! נה נה נה נה נה נה! נה נה נה נה נה נה! נה נה נה נה נה נה!!", שכל ישראלי נבחן עליו מתישהו במהלך חייו הבוגרים. הוא עלה בין השורות באורקסטרה והגיע אלי, שורה 7, כיסא 28.
טי שירט שחורה ומעליה חולצה שחורה מכופתרת, הג'ינס הנצחיים, השיער הכסוף, העיניים הכחולות, הזיעה הניגרת, הגובה הממוצע, הצעדים המהירים, הכריזמה העצומה, הקול הכי מזוהה, הדמות הכי ישראלית
"אני בא אליך!"
הוא נעצר מולי. נועץ בי עיניים. איך זה יכול להיות שאני לא שר. קצת נבהלתי. התחלתי לעשות "נה נה נה" עם השפתיים. הוא הסתכל לי ישר בעיניים, המבט שלו המשיך להיות חודרני. "אני בא אליך!" הוא הצביע עלי. אני? למה דווקא אני? קצת התרגשתי, אבל הייתי בתוך העניין. התרוממתי, הושטתי לו ידיים, הוא אחז בידיים שלי, פנים אל מול פנים, ושנינו שרים יחד, ורוקדים, יד ביד. זה נמשך רק עשרים שניות, אבל נראה כמו נצח. כמה אירוני לרקוד עם הכותב שהפך את השורש ר.ק.ד לאחד מסמלי הכתיבה שלו.
הפעם האחרונה שבה שלמה ארצי ואני באנו במגע פיזי היתה במופע המשותף שלו עם שלום חנוך בקיסריה לפני ארבע שנים. אז הוא עמד בכיסא שלידי, שר את "שינויי מזג האוויר", ובמשך כמה דקות טובות הזיעה שלו טפטפה עלי. הפעם רקדנו יחד. אני, שבאתי משום מקום ותמיד הערכתי אותו, אבל אף פעם לא הייתי ממעריציו המושבעים, עומד מול 8000 איש באמפי רעננה, ורוקד יד ביד עם הסמל הגדול ביותר של הישראליות בשני העשורים האחרונים. עם שלום חנוך זה לא היה קורה לי. עם אריק איינשטיין רקדתי רק בטלפון, אחרי הניצחון של הפועל תל-אביב על לוקומוטיב מוסקבה בחוץ (ואני בכלל אוהד מכבי). עם יהורם גאון עבדתי שלוש שנים. אבל עם שלמה זה היה אחרת.
אתה שייך, אתה ישראלי
כי זה מה ששלמה ארצי גורם לך להרגיש - שאתה שייך, שאתה ישראלי, שאתה חבר שלו ושל כולם, שאתה חלק מאיזו חגיגה גדולה שמעורבבים בה אהבה, שמחה, תשוקה, התרגשות, עצב, אהבת מולדת, אבל ותקווה שגלעד שליט יחזור וש"אתמול היה טוב, ויהיה גם מחר". הוא יודע את העבודה על בוריה, מנגן לך על הנימים הדקים, צדיק שמבין נפש בהמתו. אתה מוקף באשכנזים, מזרחים, רוסים, אתיופים, עירונים, כפריים, צעירים, מבוגרים, מגיל 3 עד גיל 83, מהפרופסור באוניברסיטה עד הבאסטיונר בשוק, מנשים בהריון עד משותקים בכיסאות גלגלים. כל מעגל החיים הישראלי בכמעט רבבה, בשלוש שעות, בשידור חי בגלי צה"ל. אין סימבולי מזה.
שלמה ארצי גורם לך לתחושה דומה לזו שאתה מרגיש כשאתה צופה בנאום השנתי של שמעון פרס ביום העצמאות או קורא את הטורים של יאיר לפיד. שיש ישראל אחרת, יפה, חגיגית, ארוטית, שבה אתה הולך לרקוד עם חיילים מתים בלב, בואלס בחמש ושלושים, בתוך מרתף הרוס כמו שדה קרב. הוא כמו נשאר צעיר לנצח, עוצר את הזמן הישראלי על השעה הכי יפה שלו – דמדומי אחר הצהריים וראשית הערב, השקיעה, אותו זמן ישראלי כה יפה בין ערביים שדורון רוזנבלום שם בפיו של יוסי בנאי. ועם ארצי נדמה שהשעון הישראלי נעמד בשנים הכי יפות שלו, מסוף שנות ה-70' עד תחילת ה-80', מקיץ 76' עד קיץ 82', מאנטבה והניצחון על צסק"א ושתי זכיות באירוויזיונים וסאדאת מגיע לארץ והשלום עם צרים ומכבי עם עוד גביע. רגע לפני לבנון, רגע לפני מפולת האינפלציה, רגע לפני שנזקקנו ל"מחכים למשיח" של שלום חנוך כדי להסביר לעצמנו שמתה האופוריה.
זה לא הוא, זה אתה
וכשאתה עומד, בגיל 34, עם אישה וילד, באורקסטרה של אמפי רעננה, ממעוזי הבורגנות, ורוקד יד ביד עם שלמה ארצי את ה"נה נה נה נה" הזה, אתה מרגיש חזק מאי פעם את המאבק הפנימי התמידי שלך בין להתמסר לקונצנזוס לבין לבוז לו. ואל תשכח שזה לא הוא, זה לא ארצי - זה אתה. הוא בסך הכל כתב את שיריו ושר אותם, המדינה היא זו שהפכה אותו לסמל שלה. ואתה מתלבט בין להרגיש ולהיות חלק מהמדינה הזו, ולשחות עם כולם באותה הבריכה, ולשרת בקרבי ולהזיל דמעה עם כולם, ולא להתבייש שנולדת בקיבוץ, כי הקיבוצים הקימו את המדינה. לבין להיות בשוליים, באלטרנטיבה, בתל אביב, בפלורנטין, בבתי קפה, בשמאל הקיצוני או בימין הקיצוני, בבילעין או בגוש קטיף, במחאות הסטודנטים, בדעות האנטי-ממסדיות, במוזיקה שאף פעם לא תשודר ברדיו, בתקשורת החתרנית.
ההופעה המשיכה, וארצי היה אדיר. רוב הזמן הוא בתוך הקהל. שר לאנשים, מדבר לאנשים, נוגע באנשים, מחבק אנשים, מרים אנשים מהכיסאות, מחמיא להם, מוחא איתם כפיים, רוקד איתם, אפילו מעביר ביקורת. הפנומן הזה, שקודם כל נותן שואו מקסימאלי, ורק אחרי זה מעלה זוגות להצעות נישואין על הבמה, סוחף את כולם למחוא כפיים בקצב ואלס (תרקוד, שניים, חמש ושלושים) וגורם לכל הבנות מכל הגילאים לרצות לנשק אותו או לפחות להצטלם איתו, הברוס ספרינגסטין הזה שלנו, מסיים הופעה שכולם יוצאים ממנה שבעים, מפוצצים. הוא נתן כמעט שלוש שעות. 25 שירים (נציגות בולטת במיוחד לאלבומים "שניים", "דרכים" ו"חום יולי אוגוסט") מתוך ה-50 שהיו כתובים לו ולנגנים באופציה ברשימה. בסוף מתברר שהוא שר רק חצי מלהיטיו.
חוזר לבסיס
ובזמן שכל הכוכבים החדשים כובשים את קיסריה ונוקיה עם 17 נגנים, זמרות ליווי ורקדניות צבעוניות, ארצי חוזר לבייסיקס, לרוקנ'רול, לפופ, לבלדות המנצחות, להמנונים. הוא ועוד תשעה נגנים, כולם בפרונט-במה, קרובים, מצומצמים, מזכיר קצת את פול מקרטני, שבנו לו במת ענק בפארק הירקון ובסופו של דבר הצטמצם לרוחב של 10 מטרים. המוזיקה של ארצי, העיבודים, גם פשוטים יותר מבעבר. הרוב נסגר במחומש סינגולדה (גיטרה) - מאיר ישראל (תופים)- פיטר רוט (בס) - טל פורר (קלידים) - ניצן עין הבר (נשיפה). זה הבסיס. עוד שני נשפנים, וקרן טננבאום בכינור והילה זהרור בגיטרה אקוסטית הם התוספות.
שלמה ארצי כבר היה בן 60. עד איזה גיל אדם יכול להופיע ככה? עד מתי יהיה לו כוח? עוד עשר? עוד חמש עשרה? מי יודע עוד כמה שנים נשארו לו איתנו על הבמה. מי יודע עוד כמה שנים הוא יעמוד מול אצטדיון נדהם וצר מלהכיל, ויהיה אפשר להיצמד אליו, כאלוהים גדול בתוך אצטדיונים, ולרקוד איתו את ה"נה נה נה נה" הזה.
>> מה יהיה באלבום הבא של שלמה ארצי? ; ג'ירפות עשו סקס, סמים ורוקנ'רול באמפי שוני