כשאומרים על "כנסיית השכל" שהיא "מתפשטת" בפסטיבל הפסנתר הקרוב, לא מתכוונים לכך שיורם חזן, רן אלמליח וחבריהם יעלו לבמה ללא בגדים, למרות שיש מעריצות שלא היו מתנגדות לאופציה. אבל בכל זאת, כבר קר בחוץ, וכמובן שמדובר במופע חשוף, אקוסטי ואינטימי, שדורש מחברי הלהקה התכוונות מסוג אחר, אחרי סיבוב ההופעות הקודם, שהיה בומבסטי הרבה יותר, עם התזמורת האנדלוסית הים תיכונית אשקלון.

הרעיון, מסתבר, נולד כבר לפני ארבע שנים. "יצא לי לראות אז מופע של קרן אן בבארבי, מופע מאוד מאוד שקט", נזכר סולן "הכנסייה" יורם חזן. היו שם אלף איש שעמדו ושמעו שעה וחצי של מופע מאוד מאוד שקט. הדהים אותי איך אנשים עומדים בשקט המטורף הזה שבין הצלילים. ברוקנ'רול יש תמיד שובל של סאונד אחרי שנגמר שיר, אתה כעמט לא שומע שקט. בין השירים תמיד יש שובלים דיסטורשן או דיליי, שנשארים מהגיטרו, ודווקא השקט ההוא הדהים אותי. צריך לחיות שנים בהודו, אולי, כדי לעלות לבמה ולהיות מסוגל לנגן ולשיר בכזה שקט. זה מה שאנחנו מנסים לעשות במופע שלנו. לקחת את השירים, שבדרך כלל מבוצעים עם צליל מהדהד של תופים וגיטרות, ולהכניס בתוכם שקט. זה די מפחיד. וזה באמת יוצא מאוד אינטימי וחשוף. אבל עד שלא אהיה בתוך המופע בפעם הראשונה לא אוכל להגדיר את החווייה ואם זה עבד".

עוד פסטיבל הפסנתר ב-mako:

-השקט הזה, מה הוא דורש מכם?
"יכולת להקשיב, לנסות להקשיב. עשינו הרבה חזרות. אני לא זוכר שעשינו כל כך הרבה חזרות למופע. ניסינו דווקא למחוק תפקידים כדי ליצור אינטימיות ושקט. אם במופעים קודמים היו עושר של תפקידים, כלים ונגנים, פה אנחנו מנסים למחוק כמה שיותר, להשאיר את השלד של השיר ולצבע אותו בצביעה עדינה במכחול עדין".

כנסיית השכל – האהבה שלי (תמונת AVI: mako)
"אנחנו מנסים למחוק תפקידים כדי ליצור שקט. לא זוכר שעשינו כל כך הרבה חזרות למופע". כנסיית השכל | תמונת AVI: mako

-אתה שר אחרת במופע כזה?
"כבר בחזרות אני מרגיש שכן. אני מקשיב יותר למלודיות ולצלילים שאני נוגע בהם, מרשה לעצמי לשחק עם זה יותר, כמו שמרשה לי הפורמט. השקט מאפשר לי להקשיב ולשיר אחרת. מה יגיע, צרחה או משהו שיהדהד בשקט? את זה אני אגלה במופע. אבל הלחנים טיפונת משתנים".

-החיבור של הקהל לטקסטים יכול להיות יותר טוב.
"אני בטוח שכן. לקהל יהיה עניין יותר להקשיב למילים, ואני מאמין שהוא יגלה יותר טקסטים. זה מופע עם פחות מהומה בתוך השירים, ולכן יותר קל להתרכז בטקסטים. תמיד הם היו חשובים לנו, גם בעומס הצלילי הכי גדול. תמיד היה מאוד מאוד חשוב לנו שהמילים יהיו מדוייקות. אבל אולי למאזינים לא תמיד ברור מה בדיוק הזמר שר שם. פה שומעים את הדיקציה, מילה במילה".

מחזירים לבמה שירים נשכחים

-יהיו שירים שיבלטו הפעם יותר?
"אנחנו בוחרים את השירים שהכי מתאימים. למשל 'מיטות חולות' שלא ניגנו המון זמן. או 'רעפים' שהוא השיר הראשון שאי פעם הקלטנו, ומתאים לפורמט. יש את 'מדליק את הטלוויזיה' שכתב שמעון אדף, שיר שמתאים לפסנתר. אנחנו לא שוכחים שזה פסטיבל הפסנתר, ועמי (רייס), הפסנתרן והקלידן שלנו, מקבל תפקיד יותר בולט בכמה שירים".

-כמי שחיבר רוק ומזרחית כבר לפני עשרים שנה, מה דעתך על המחאה המזרחית נגד הפסטיבל?
"שמעתי וקראתי. חשוב לי להבהיר שאנחנו, הלהקה, הזמנו את עצמנו לפסטיבל ביוזמה שלנו. פנינו וביקשנו להשתתף. אמרו לנו בסדר ונתנו אולם. בטוח שלפסטיבל יש יוזמות משלו להביא אמנים, במקרה שלנו אנחנו יזמנו. אנשי המחאה מתארים מימון של תרבות על ידי העירייה. אנחנו לא מקבלים שקל, ולוקחים פה סיכון כלכלי. אם נרוויח משהו, זה רק ממכירת כרטיסים. הפסטיבל לא קנה את המופע. הבנתי ממפיקים שתשעים אחוז מהמופעים בפסטיבל בכלל מפסידים כסף, כי זה אולמות קטנים והרבה חזרות והשקעה חד פעמית".

-אבל כמו אחרים, גם אתם, אחרי שהרמתם מופע כזה, יכולים לרוץ עם הפורמט כל החורף, וגם בחורף הבא.
"נכון, יש כוונה כזו. אבל אנחנו לא יודעים, זה ניסוי וטעייה. אם נעשה עבודה טובה ותגיע דרישה של קהל אז נופיע עוד. כרגע המופע רק לפסטיבל. לגבי המוזיקה המזרחית, בשנים עברו היו בפסטיבל אייל גולן, ישי לוי, משה פרץ. זה לא אומר שהטענות עכשיו מופרכות. אני מאמין שזה לכאן ולכאן. אבל צריך להציג את הדברים יותר בדיוק".

"לשיר רוק במרוקאית בא לי בטבעיות"

-אתם חיברתם ים-תיכונית ורוק עוד ב"קאנה וואחדה" בשנת 99', ובקאברים ל"טיפת מזל" ו"ילדתי".
"מבחינתנו כלהקה, העניין המזרחי מבחינה אמנותית מאוד מעניין. אנחנו רוצים לגעת בו וניגע בו כל עוד זה יבוא לנו בצורה טבעית. אנחנו לא עושים ממנו דגל לא כדי שיגידו שהנה אנחנו עושים ממנו דגל. השילוב בין מוזיקת רוק למוזיקה מזרחית הוא מעניין, מרתק, מוסיף המון צבע, ויוצר משהו מיוחד בצורה טבעית. השיר במרוקאית, 'קאנה וואחדה', נעשה בתמימות ואומרים לי היום איך העזתי לשיר רוק במרוקאית לפני 15 שנה. לא העזתי. לא הרגשתי שאני עושה משהו אמיץ. זה בא לי בטבעיות זה שיר שיצא והקלטנו אותו".

-המשכתם את השילוב הזה בחיבור עם התזמורת האנדלוסית הים-תיכונית אשקלון.
"לא הסתפקנו במופע. כתבנו אלבום שלם סביב זה. נכנסנו בזה כמעט עד הסוף. ברוק עם למעשה מוזיקה ערבית. היה אפשר לעבד כמה שירים ולעשות מופע, אבל רצינו ללכת עם זה כמה שיותר רחוק. זה היה סוג של מעבדה, ניסוי שבו לא ידענו לאן הולכים, ויצאו דברים מאוד מעניינים, שפה חדשה בין רוק למוזיקה ערבית. זה בהחלט אחד הפרויקטים המעניינים שעשינו".

-והוא מצטרף ל"אוטוביוגרפיה", ולמופע האלקטרוני, ולאלבומים גדולים ולהרבה להיטים. אתה מרגיש שאתם מקבלים את ההערכה שמגיעה לכם כלהקה?
"אנחנו כמעט ולא מתעסקים בזה. מבחינתנו זה מלחמה יומיומית מאוד קשה. להיות מוזיקאי בארץ זה קשה. השוק קטן ואתה רוצה כל הזמן להופיע. לפעמים אתה למעלה, לפעמים למטה. זו מלחמת הישרדות יומיומית. כל פרויקט זה כאילו הראשון שאנחנו עושים. אנחנו לא מרגישים שאנחנו מקבלים קרדיט, וזה בסדר. זה הופך מדרבן את המוטיבציה שלך להמציא את עצמך כל פעם מחדש, וזה לא פשוט, מאוד קשה. אני מאמין שאמנים בחו"ל, אין להם את מלחמת ההישרדות המטורפת הזאת".

"נדיר שאמנים פה מקבלים הרבה כבוד"

-אולי אתם לא דורשים את כל מה שמגיע לכם, בכסף ובכבוד, אולי זה עניין של אופי.
"באופי שלנו, אנחנו עובדים את המוזיקה, מקדישים את זמננו לשירים, כותבים, עובדים בזה מאוד קשה. לעצור ולחשוב שהגעת ולשבת על זרי הדפנה? נראה לי שנעשה את זה אולי כשנמות. אין דבר כזה לשבת על זרי דפנה. לדרוש כבוד? לא יודע. אנחנו תמיד נבחנים במבחן התוצאה. זה הכי חשוב. אנחנו משתדלים לעשות את זה הכי טוב ולפעמים מחמיאים לנו. ואנחנו עדיין עובדים בזה. אנחנו מופיעים כל הזמן, מגיעים למלא מקומות. גם אם פחות שומעים עלינו בתקשורת. אנחנו להקה מאוד פעילה, אבל פחות מסתכלים על זה בצורה של כבוד וכסף. זה אופי ישראלי. אני לא יודע אם אמנים פה מקבלים הרבה כבוד. זה נדיר, כמעט ולא קיים, אבל זה כבר עניין תרבותי. בחו"ל סוגדים לבוב דילן, ובצדק, לא שאני משווה חס וחלילה. בחול יש יותר הערכה לאמנים ותףקים שעשו הרבה".

-אתם כבר חושבים על הפרויקט הבא?
"המופע האקוסטי עצר רצון להתחיל לעבוד על הדבר הבא. אחרי הפסטיבל ושהמופע יעמוד, מיד נתחיל. יש כבר התחלות של שירים חדשים, בשלב התחלתי. זו מסגרת העבודה שלנו. התקליט הבא זה תמיד מה שהכי חשוב לנו".