מיי פיינגולד, נציגת ישראל לתחרות האירוויזיון של שנת 2014 עם השיר "Same Heart", לא הצליחה להעפיל אמש לגמר, שיתקיים מחר (מוצ"ש) בקופנהגן שבדנמרק, למרות ביצוע חזק לשיר טוב, שהיה לדעת רבים איכותי וסוחף בהרבה מזה של מרבית המדינות, אשר התחרו מול פיינגולד וישראל בחצי הגמר השני, וכן עלו.
זו הפעם הרביעית ברציפות שנציג או נציגת ישראל באירוויזיון נעצר בשלב חצי הגמר ולא מצליח להעפיל לשלב הסופי. המניעים לכך לא יכולים להיות רק על טהרת המוזיקה, אלא ברור שההצבעות באירוויזיון נגועות בהרבה פוליטיקות, מכל מיני סוכים. לכם גורמים ברשות השידור (שעתידה לסיים את דרכה בשנה הבאה) כבר שוקלים את המשך דרכה של ישראל בתחרות.
חצי יממה אחר כך, מיי פיינגולד נשמעת במצב רוח טוב, אפילו צוחקת: "כולם כל כך מפרגנים, לא שמעתי מילה רעה. היינו מאוד גאים בעצמנו על הביצוע אתמול. וזה מה שאמרתי שחשוב לי עוד לפני כן".
-איך את מסבירה את מה שקרה?
"מה שקרה הוא מעבר לידיים שלנו. אני מסתכלת על השקלול הכללי של הדברים. בכל ההימורים שהיו לפני העובדות היבשות מראות שהיינו מקום ראשון אצל העיתונאים שהצביעו בחזרות, היינו בטופ 3 בהימורים של חובבי אירוויזיון מכל העולם, וגבוהים מאוד בהימורים הרשמיים על הגמר. ואפילו לא צלחנו את החצי גמר. זה אומר שקרה משהו מעבר לגבול היכולת שלך".
"הסתכלתי לבעלי ליאור עמוק בעיניים וחייכנו מאוזן לאוזן"
-איך הרגשת כשהבנת שלא עלית?
"המצלמות תעתעו בין כולם, ניסו כאילו 'לעבוד עלינו', החזקנו את הדגלים באויר, חיכינו, וכשהכריזו על תשע מדינות לא כולל אוסטריה, ליאור בעלי תפס לי את היד, הסתכלנו עמוק בעיניים, חייכנו מאוזן לאוזן, והבנו שמסע האירוויזיון שלנו הסתיים. זה היה רגע חוץ גופי".
-ואז?
"היתה סערת רגשות, שלקח בערך עשר דקות עד רבע שעה לתת לה להירגע. אבל מהר מאוד, בשיא הכנות, מהר מאוד הראש חזר להתרומם למעלה והחיוך לא ירד, כי כל החוויה עצמה מתחילתה עברה לי בראש בלופים, ובשורה התחתונה כולנו מאוד מאוד גאים במה שעשינו, למרות שהאכזבה היתה מאוד גדולה. הבנתי שכנראה זה לא תחרות מוזיקה. התחרות הרגישה כמו תחרות שירה, לא תחרות מופעים. 98 אחוז מהאמנים שעמדו על במה כזו ענקית עם מיקרופון ביד לא זזו, פתחו גרון ושרו, ולא זזו".
-איך הרגשת על הבמה?
החוויה על הבמה אתמול היתה כמו שום דבר שאחווה בחיי - עשרת אלפים איש בקהל שרו איתי יחד כל מילה בשיר. הפרגון והאהבה שקיבלנו רגע אחרי ההכרזה מאחורי הקלעים, היו יוצאי דופןץ מכל המשלחות, מכל המדינות, ניגשו לחבק אותנו ולהגיד שהם בשוק. כל הצוות הדני חיבקו אותנו ואמרו שהם בשוק. והיתה תחושה של 'רגע, אז איך זה קרה אם כולם כל כך אוהבים ומפרגנים, אז איך זה קרה?'. היתה תחושה שזה בגלל מה שאנחנו מייצגים, וזה גורם לי להתגאות עוד יותר במי שאני".
"הרגשתי כשגרירת המדינה. חובה לעשות את זה כל שנה"
-בכית אתמול?
"לא ממש לא. לא בכיתי. לא דמעה אפילו. אני מסתכלת על הדרך ולא על התוצאה והדרך היתה מדהימה. בעיקר מאז שהגענו לדנמרק. הרגשתי כשגרירת המדינה, לשם כך הגעתי. זה התפקיד שלנו כמשתתפים באירוע בינלאומי, ולא משנה התוצאה, הוא להראות מי אנחנו באמת. אין לנו מה לעשות נגד אנטישמיות. אני לא יכולה לשנות אידיאולוגיות של אנשים. זו חשיפה עצומה מול כל אירופה שנשאה עיניים אלינו. היינו חמים ומדוברים והראנו להם מי אנחנו - ישראלים שיודעים לעשות מוזיקה טובה, ושיש כאן תרבות ואנשים כיפיים ונחמדים ואדיבים. כולם היו חברים שלנו בתהליך הזה".
-ישראל צריכה להמשיך באירוויזיון?
"צריך לעשות את זה כל שנה. חובה. גם אם אין סיכוי לעלות לגמר. צריך לקבל את הבמה וההזדמנות להגיד ולהראות שאנחנו ישראלים ויהודים ואנשים מדהימים. נגד זה אין עוררין. גם אם לא תקבלו אותנו, עדיין אנחנו כאן, נחייך ונאהב, ותראו איזה מדהימים אנחנו. אני מאוד גאה בדרך שלנו".
-עכשיו את חוזרת לתיאטרון, או שמדגדג לך גם לחזור לקריירה כזמרת?
"אנחנו חוזרים לארץ בלילה שבין ראשון לשני, ובשני בערב אני כבר על במת 'הקאמרי' בתפקיד רוזה ב'קזבלן', שזכיתי עליו בפרס התאטרון הישראלי. זה מעבר חד, אבל החיים ממשיכים גם אחרי האירוויזיון, וכן, מדגדג לי מאוד לחזור ולהיות זמרת מחוץ לתיאטרון. מדגדג לי מאוד לעבוד עם יוצרים טובים. תמיד רציתי ליצור לעצמי, ואחרי החוויה הזו מתחשק לי לאסוף את החומרים הכי טובים מהיוצרים הכי מוכשרים ולעשות מופע ואלבום ולטרוף את החיים".
עוד ב-mako מוזיקה: