_i.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Central Press, GettyImages IL)")
אוי, כמה שזה עצוב. הדור של הורינו גדל לתוך הערצה של כוכבי הרוקנ'רול הגדולים ביותר, על הדור שלנו נגזר להספיד אותם בזה אחר זה, נכנעים למחלות, לזקנה, לגוף המתפורר אחרי עבר שכלל סמים ואלכוהול וסיגריות (אצל חלקם). ג'ו קוקר הלך לעולמו בגיל שבעים מסרטן ריאות. לו ריד בגיל שבעים ואחד. אריק איינשטיין ז"ל בגיל 74. מי יהיה הבא בתור?.
"שלום ולהתראות, האל יברך אותך, ג'ו קוקר, מאחד מחבריך, שלום ואהבה", צייץ רינגו סטאר מהביטלס עם היוודע דבר מותו של קוקר. סטאר התקבל לאחרונה ל"היכל התהילה של הרוקנ'רול" כאמן-סולו, יחד עם ריד המנוח, אבל מסתבר שמקומו של קוקר נפקד משם. "הוא חייב להיות בהיכל התהילה של הרוקנ'רול. אני נדהם מכך שהוא לא שם עדיין", אמר בילי ג'ואל, שערך מחווה לקוקר בספטמבר בקונצרט שלו בניו יורק. "אני נותן את קולי לג'ו קוקר, זמר גדול שלא נמצא כעת במיטבו", ציין אז ג'ואל.
_i.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Steve Schaefer, GettyImages IL)")
ג'ו קוקר היה אחד הזמרים המבצעים הגדולים בהיסטוריה. נקודה. לא רק במוזיקה הפופולרית, ולא רק ברוקנ'רול, לא רק בתקופת הזוהר שלו, ולא רק במאה העשרים. אחד הזמרים המבצעים הגדולים בהיסטוריה. הקול הצרוד והסקסי הזה (שהיה "הקול" עוד הרבה לפני פורמט הטלוויזיה), שמכרסם לך את האוזן ומפנק אותה בו-זמנית, של בריטי לבן שנשמע כמו אמריקני שחור, יכולת ההגשה הזו החד-פעמית, שחצבה בלוז ורוקנ'רול מסלעים ועשתה מהם חצץ שממנו שיבצה דרכי לבנים זהובות ומדרגות לרקיע, בכך שהזרימה בהם שורה של להיטי נשמה מענגים, שכבשו לבבות של מאות מיליונים. יא אללה, איזה זמר!. כשמוסיפים לשירה שלו את הפרפורמנס המיוחד שכלל עיוות לא מכוון של הגוף והפנים, מקבלים זמר ששיר אחרי שיר, ערב אחרי ערב, נראה ונשמע כאילו הוא נותן את הנשמה שלו, את כל כולו על הבמה. במקרה של קוקר זה רוב הזמן גם היה נכון.
האזינו למיטב של ג'ו קוקר:
ג'ו קוקר בהופעה המיתולוגית בפסטיבל וודסטוק, 1969
ג'ו קוקר היה, כנראה, זמר הקאברים הגדול והמצליח בעולם, אולי בתולדות המוזיקה. היתה לו יכולת מופלאה לקחת שירים של זמרים אחרים, ולשיר אותם כאילו נכתבו עבורו. וזה לא רק "With A Little Help From My Friends" של הביטלס, שקוקר שינה אותו לגמרי, אלא גם, כמובן, “You Are So Beautiful” של בילי פרסטון, "You Can Leave Your Hat on” של רנדי ניומן ו-"Uncahin My Heart" של ריי צ'ארלס ברמת הקצפת של להיטיו הגדולים ביותר, כשלצידם "Summer in the City" של "דה לובין' ספונפול", "Don't Let Me Be Misunderstood" של נינה סימון (והאנימלס), ואפילו "Could You Be Loved" של בוב מארלי. ואם נחזור לביטלס אז גם "I’ll Cry Instead" ו-"She Came In Through The Bathroom Window". את כולם שר קוקר אחרת מהמקור, בדרכו שלו, כשחלק מהביצועים הופכים לפופולריים ומוכרים בהרבה מהמקור. זה היה כוחו העיקרי.
מתופף בגיל 15, סולן בגיל 17, כוכב בגיל 24
ג'ו קוקר נולד ב-20 במאי 1944 באנגליה, בעיר התעשייתית שפילד, למשפחת פועלים. הוא למד בבית-ספר מקצועי ולאחר שסיים ללמוד, החל לעבוד בחברת גז כמתקין צינורות. בשנת 1959, בגיל חמש עשרה בלבד, הצטרף ללהקת "The Cavaliers" כמתופף. בגיל 17 הפך לסולן הלהקה, שינה את שמו ל"וואנס ארנולד", והלהקה, שהופיעה בפאבים מקומיים, שינתה את שמה ל-"Vance Arnold and the Avengers". בגיל 20 (1964) קיבל הצעה לחוזה הקלטות מחברת התקליטים "דקה" ולקח שישה חודשי חופשה ללא תשלום מחברת הגז כדי לנסות את מזלו. הוא ליווה את מנפרד מן בסיבוב ההופעות שלו, והקליט ביצוע משלו ל-“I’ll Cry Instead" של הביטלס. אבל הקריירה שלו לא המריאה, הוא פרש מהמוזיקה לשנה ושב לעבוד בחברת הגז בשפילד.
_g.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Evening Standard, GettyImages IL)")
_g.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Gettyimages IL, getty images)")
הגורל השתנה כאשר פגש קוקר את הקלידן כריס סטייטון והקים איתו את להקת "The Grease Band", שניגנה שירי בלוז ומוטאון בפאבים בצפון אנגליה. ב-1967 עברו קוקר והלהקה ללונדון, ושנה אחר כך הקליטו את אלבום הבכורה שלה, "With a Little Help from My Friends", עם אורחים כמו ג'ימי פייג' מ"לד זפלין" וסטיבי ווינווד מ-"Spencer Davis Group". שיר הנושא, הקאבר המעולה לביטלס, זינק מיד למקום הראשון במצעדים באנגליה ולמקום ה-68 בארה"ב.
ה"מעוות" מוודסטוק
נקודת הפריצה של קוקר לתודעה העולמית התרחשה, כמובן, בהופעה ההיסטורית בפסטיבל "וודסטוק", שנערך באוגוסט 1969, בשיאו של סיבוב הופעות בארה"ב. קוקר שר בפסטיבל את “With a Little Help from My Friends" בפני קהל שמנה חצי מיליון אמריקאיים, אשר התוודעו בפעם הראשונה לקולו המחוספס והמיוחד שלו ולשואו הבימתי האקסצנטרי שלו. הנטייה של קוקר להתעוות ולעקם את גופו, ולנופף בידיו באוויר תוך כדי שירה, הפכה באותו הרגע מיד לסימן ההיכר שלו. ההופעה בוודסטוק הובילה לאירוח של קוקר בתוכנית של אז סאליבן, וכדי להסתיר מהצופים את העיוותים שלו, ניסו להציב בינו לבין המצלמות להקת רקדניות. בהמשך נוספו לעיוותי הגוף גם עיוותי פנים שכללו הבעות מוזרות, אשר הפכו למושא לחיקוי של קומיקאים, דוגמת ג'ון בלושי, ששר דואט עם קוקר בתוכנית המפורסמת "סאטרדיי נייט לייב".
ג'ו קוקר ב"סאטר נייט לייב" 1976, ג'ון בלושי מחקה את העיוותים שלו
ג'ו קוקר בפרומו למופע בישראל
שנה אחר כך יצא האלבום "!Joe Cocker", האחרון שלו עם "הגריז בנד". אלבומו הבא "Mad Dogs and Englishmen" הניב סיבוב הופעות מיתולוגי, שבמהלכו נכחו על הבמה כל ערב למעלה מארבעים איש, ביניהם מוזיקאים, חברותיהם, ילדים, ופועלי הבמה. המופע זכה להצלחה גדולה והוביל לסרט תעודי ואלבום חי כפולף שהיה האלבום השלישי של קוקר ברציפות שהגיע למעמד "אלבום פלטינה". קוקר הגיע לשיא ההצלחה שלו.
אלא שכמו רבים מחבריו למסדר אבירי הרוקנ'רול, קוקר לא ידע להתמודד עם ההצלחה ובעקבות חולשה דופנית ונפשית הפך לשתיין כבד, שנהג להקיא על הבמה בהופעות ולשכוח את מילות השירים. דווקא אז הוציא את אחד מלהיטיו הגדולים בכל הזמנים, "You Are So Beautiful". העשור הקרוב היה רע לקוקר. בשנות השבעים הוא התדרדר מכישלון לכישלון, והטביע את יגונו באלכוהול ובסמים.
בשנות השמונים קוקר התאושש, התנקה, התחתן, וחזר לעבוד עם כריס סטייטון מ"הגריז בנד". ב-82' הוציא את הדואט "Belong" עם הזמרת ג'ניפר וורנס. השיר התפרסם כשיר הנושא מהסרט "קצין וג'נטלמן" והפך ללהיט ענק. קוקר המשיך במגמה והקליט שירים לסרטים נוספם שהיו ללהיטים גדולים, כמו "You Can Leave Your Hat on" בסרט "תשעה וחצי שבועות של שיכרון חושים", "Summer In The City" ב"מת לחיות 2", "Uncahin My Heart" ועוד רבים.
היכולת המופלאה שלו כזמר קאברים וכפרפורמר סחבה את הקריירה שלו עד לעשור האחרון. הוא אף הופיע בישראל כמה פעמים - הפעם האחרונה ב-2008 בפסטיבל הגלבוע. בשנים האחרונות סבל מסרטן ריאות, ולבסוף נכנע לו בגיל 70. יהיה זכרו ברוך.
_i.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Pascal Le Segretain, GettyImages IL)")
_g.jpg "ג'ו קוקר (צילום: Andreas Rentz, GettyImages IL)")