דניאל זמיר הוא אמן ייחודי בנוף המוזיקה הישראלית. נגן סקסופון שהתחיל כחילוני בתחום הג'אז, גילה את הדת בניו יורק, חזר לארץ וגרם לאלפי דתיים להתאהב באלתורי הג'אז שלו. בשנתיים האחרונות נכנס לתוך המיינסטרים, כשהוא משתף פעולה עם שורת מוזיקאים שאיכות היא שם האמצעי, כמו אהוד בנאי ושלמה גרוניך. אביתר בנאי שיתף איתו פעולה בשיר הנושא של אלבומו הקודם "געגוע לכאן". אלבומו האחרון והתשיעי של זמיר, "שיר נחמה ועידוד", יצא לפני כחצי שנה וכולל חיבורים עם ברי סחרוף, יוני רכטר ומתיסיהו ועם מיטב נגני הג'אז. עם סחרוף ומתיסיהו הוא מבצע את "יעלה", פיוט מן המקורות, עם רכטר את "הורה ממטרה" ועם מתיסיהו את "אין לי מקום", שיר מתריס ומפתיע שהיה גם הסינגל הראשון. מתיסיהו משתתף גם בשיר הנושא של האלבום "שיר נחמה ועידוד". האלבום כולל גם את "בצהרי יום", ביצוע גרובי לשירו של מאיר אריאל ז"ל, אותו ביצע זמיר לראשונה במופע המחווה השנתי למאיר אריאל שנערך בחוות רונית בשנה שעברה.
"ברוך השם עברה עלי שנה מאתגרת", אומר דניאל זמיר. "הוצאתי את האלבום שיש בו הרבה שירה והתקבל מאוד יפה בקהל, ברדיו, במדיות השונות. ברוך השם עובדים. כל עוד יש בריאות וכוח להיות פנויים לעבוד - זו זכות גדולה. אני אוהב את מה שאני עושה, אסיר תודה לעשות מוזיקה. זה דבר נפלא ושרק ימשיך ככה ברוך השם".
-התחלת כנגן סקסופון
"התחלתי לנגן לפני 20 שנה, בגיל 12. נסעתי לניו יורק, למדתי מוזיקה, עשיתי כמה תקליטים והתחיל בהמשך עניין השירה. אני מנגן ושר. שאנן סטריט אמר לי שאני לא מתחתן עם סגנון. ובאמת אני עושה הרבה מאוד מוזיקה שמושפעת מדברים שאני סופג מהילדות ועד היום, ואני לא מצנזר את עצמי. אני לא מרגיש צורך להתחייב על סגנון ספציפי אז אני עושה ג'אז, ממש הארדקור ועד קאבר למאיר אריאל. אני גם אמור להשתתף השנה בערב לזכרו, כשהוא יקרה.
-איך נכנסת לזרם המרכזי?
"הפצצה היתה באלבום 'אמן' משנת 2006. איכשהו האלבום היה נגיש לקהלים שבעבר בכלל לא היו מזוהים או קשורים עם ג'אז ודודות קנו את זה מתנה לבר מצוות וחג, וזה לא קורה בדרך כלל עם אלבומי ג'אז, בטח שלא אינסטרומנטרליים. 'אמן' הוא אחד מאלבומי הג'אז הכי נמכרים בישראל אי פעם. הוא הפך את המוזקה שלי למשהו ייחודי, שזה ג'אז אמיתי, אקוסטי, עם אלתורים לפנים והכל, והקהל שהגיע והתחיל להיפתח אליו לא היה אופייני. הרבה מאוד ציבור דתי שממש לא מזוהה כקהל של ג'אז מצא בזה חידוש מרענן. במוזיקה החרדית הרגילה אין הרבה אתגר מוזיקלי. פתאום הבאתי חידוש מרענן ומאז יש לי קהל מאוד גדול - מאזינים דתיים שלא מכירים את ג'ון קולטריין או צ'ארלי מינגוס או מיילס דיוויס אבל באים לכל הופעה".
_c.jpg "דניאל זמיר, הפיוט הגדול (צילום: ענבל מור)")
-הרבה מוזיקאים איכותיים רוצים להתחבר אליך.
"זה דבר מדהים, אני מודה להשם. זו זכות עצומה להיפגש עם כל מי שאני מעריך מאוד - אהוד בנאי, ברי סחרוף, שלמה גרוניך, יוני רכטר, אביתר בנאי - גדלתי עליהם ולא חלמתי לנגן איתם. זה ייחודי ולא קיים אצל עוד מוזיקאי ג'אז בעולם - החיבור עם מוזיקאים מהמיינסטרים בלי להתפשר על תכני המוזיקה. אני מנגן איתם את המוזיקה שלי, האמירה שלי, ואני מתרגש ושמח עליו. אני לא מתחתן עם סגנון, אז אם המוזיקה טובה ואיכותית ונעשית ממקום אמיתי - לא משנה מה הסגנון. הרי אותם אמנים שונים אחד מהשני ושונים ממני, אבל בזכות זה שהמוזקה עצמה איכותית, טובה ואמיתית זה עובד".
הוא בן 32, יליד פתח תקווה, נשוי וגר בירושלים עם שני ילדים. "גדלתי בבית חילוני לגמרי", הוא מפתיע. "גיבורי ילדותי היו שולמית אלוני ויוסי שריד וחברי כנסת ערבים. בגיל 17 לא יצאתי לטיול שנתי לגולן כי זה היה שטח כבוש. המורים לחצו עלי. צלצלתי ליוסי שריד והוא שכנע אותי לצאת לטיול. למדתי בתלמה ילין. הייתי מוזיקאי מצטיין".
"חילונים גדלים עם סטיגמה שהחרדים הם גנבים והדתיים אלימים"
-מתי חזרת בתשובה?
"לפני 11 שנה. חייתי בניו יורק והייתי מאושר ברוך השם, הצלחתי במוזיקה אבל חיפשתי רוחניות. בדקתי את כל סוגי האמונות - איסלאם, נצרות, זן בודהיזם, חפרתי בהכל. המליצו לי לקרוא את ספר קהלת וישבתי בסאבוויי והתפלאתי לגלות שזה חכם כמו כל מה שלמדתי. כי עד אז גדלתי במרכז החילוניות ואתה גדל עם המון סטיגמה נגד הדת והדתיים. אתה חושב שהם מסריחים ולובשי שחורים. גיליתי שלא ככה פני הדברים ושיש המון עומק, תוכן ורוחניות. בדקתי עוד, נכנסתי עוד והייתי בהלם לגלות כמה זה חכם ומתוק ורודף שלום. חילונים גדלים עם סטיגמה שהחרדים הם גנבים והדתיים אלימים וזה פשוט לא ככה. המרחק בניו יורק אפשר לי את המבט הזה. המציאות בארץ, כפי שהיא משתקפת בתקשורת החילונית, צועקת שהדת והדתיים לא טובים. בניו יורק, בלי כל הבלגן מסביב, יכולתי להתחבר לדת וככה הגעתי לזה. גיליתי שהדת היא חוכמה עצומה ומדהימה".
-תן לי דוגמה.
"אני לומד קבלה, חסידות וגמרא ושואל איך לא מלמדים את זה בבתי ספר ברחבי הארץ. זה דברים יפים, חכמים ובעלי ערכים ומידות. אם לומדים דוסטוייבסקי וסופוקלס אין שום סיבה לא ללמוד גמרא. לא מסבירים לתלמידים בבית ספר שאסור לגנוב. זה לא יאמן. באנטוורפן משאירים אופניים ברחוב לא קשורות ולא גונבים אותן. בתל אביב צריך לפרק את האופניים כדי שלא יגנבו אותם. צריך ללמד בבית ספר שיהיה אכפת לך מהבן אדם השני. אתה מחנך פה ילדים על תוכניות ריאליטי, סקס, כוח וכסף. הם מחפשים בחורות בפייסבוק, אז למה שיהיה אכפת להם? הם רואים ריאליטי בטלוויזיה, לא לומדים כלום בבית ספר למה שיהיה אכפת להם ממישהו אחר? אנשים רואים פרסומות וריאליטי שאין בהם כלום. כשמשהו ריק ואין בו תוכן הוא לא נשאר ריק אלא מתמלא בתוכן שלילי. אנשים מבינים שבית ספר נועד להשיג בחורות וכוח ואגו ואז אין ערכים וככה הצעירים מתחנכים".
-החילוניות מפריעה לך?
"ממש לא. בליבי אני חילוני, יש לי חברים חילונים. אני ההמשך של החילוני שהייתי ולא יותר טוב מאף אחד. אני מצטער על כולנו".
-מבחינתך, "אחר" הם גם ערבים, מהגרים אפריקנים, חברי הקהילה הגאה?
"אני בא בשלום ואהבה לכל בריה, בידידות ונתינה. אבל ברגע שמישהו תוקף אותך אתה צריך להגן על עצמך. כמישהו אלים אתה לא יכול לספוג, אלא אם תסביר לו שזה לא משתלם. צריך לדבר איתם בשפה שהם מבינים".
אתה מתכוון לערבים.
"כן. אבל כמו שאמרתי - אני בא בשלום ובידידות לכל מי שנברא בצלם אלוהים".
"המדינה הפקירה את מעמד הביניים שמחזיק את המשק"
-מה דעתך על המצב החברתי?
הארץ נהדרת והעם נפלא. במדינה קצת קשה. כמעמד ביניים קשה פה. באמריקה מובן מאליו שאם אתה עובד כמו שצריך אז תרוויח כסף, תסגור את החודש ותוכל לשלם על בית, שתי מכוניות, בית ספר טוב לילדים, ביטוח רפאי ועוד יישאר לך כסף לחסוף ולצאת לחופשה. אצלנו זה מאבק. לא השכילו אצלנו להבין שהמגזר של מעמד הביניים מחזיק את כל המשק - את העניים והעשירים. נורא דואגים לעשירים ופופלרי לדאוג לעניים. אבל מי שהולך לעבוד ומשלם דלק, משכנתא ושכירות ובית ספר ואוכל - את זה הפקירו. אנחנו לא מחפשים להתעשר אלא לחיות ולחסוך קצת ואותנו הפקירו ואנחנו נושאים ברוב הנטל. זה פשוט קשה יותר מבמקומות אחרים".
-הקמת בית ספר למוזיקה לדתיים.
"אין הרבה סיכוי לאדם שגדל בבית דתי וחרדי להיות מוזיקאי ממש טוב. תראה את כל האמנים הדתיים - רובם ככולם חוזרים בתשובה - הבנאים, הרזאלים, הבניונים, שולי רנד - כולם חוזרים בתשובה. הקמתי לאחרונה בית ספר למוזיקה חדש בשם "מזמור", שזה כמו "רימון" אבל לדתיים, בית ספר שנועד לפתור את הבעיה של חוסר מסגרות במגזר הדתי".