ביום רביעי הקודם גוון סטפאני פרסמה ברשתות החברתיות כמה תמונות מצילומי הקליפ החדש שלה, לשיר "Misery". בתמונות, גוון מופיעה עם צמות קלועות בשיערה, והיא ורקדניה לבושים בסגנון שבטי - אינדיאני. הרשת, או לפחות הקולניים שבה, לא אהבה את זה בכלל. מה שכל כך עיצבן את המגיבים הזועמים היה עניין חברתי-תרבותי חם מאוד בתקופה האחרונה: ניכוס תרבותי.
"יש כל כך הרבה דרכים אחרות להיות יצירתיים שלא כרוכות בלקחת חלקים מאוד מזוהים מתרבויות אחרות ולנצל אותם", נכתב באחד מהטוקבקים. "כשתרבויות ילידיות נפגעות זה בגלל שהתרבות שלנו היא לא תחפושת או הצהרה אופנתית. הבגדים שלנו הם מושא ללעג - גם אחרי שמישהו בא והופך אותם ל'אופנתיים' או 'טרנדיים'".
גם כאן אצלנו ב-mako מוזיקה נשמעו תגובות מהסוג הזה לקליפ החדש של נועה קירל לשיר "רק אתה": "אין לך את הזכות לחקות מוזיקה שמקורה בעבדים אפריקאים במרכז אמריקה ולקרוא לזה 'אנגלית שבורה'", נכתב באחד הטוקבקים, "לעומת ריהאנה או ביונסה אין לך שום חלק במאבק של אפרו אמריקאים. במקום להכיר בהישגים של נשים אפרו-אמריקאיות את בוחרת לקחת מהן סממנים תרבותיים כמו צמות ומוזיקת רגאיי כדי לפרסם את עצמך". טוקבקיסטית אחרת כתבה: "מישהו צריך להזכיר לה שהיא לבנה, ושתפסיק לגנוב מתרבות לא שלה".
אז מה בעצם כל כך מפריע לאנשים האלו? האם צמות בשיער הם כזה ביג דיל? מה הקשר בין זה לבין גזענות בכלל? הרי התרבות המודרנית בכלל ומוזיקה בכלל היא מיקס ענק של השפעות שונות, וזה לא חדש: הביטלס הושפעו בשלב מסוים בקריירה שלהם מהמוזיקה ההודית, פול סיימון עשה אלבום שלם שמושפע ממוזיקה אפריקאית. נראה, שהגבול עובר במושג החמקמק "כבוד".
השיר של גוון סטפאני לא קשור לתרבות האינדיאנית מבחינה מוזיקלית. מאותם סיבות ספגה ביקורת גם להקת קולדפליי, שצילמו את "Hymn For The Weekend" והואשמו בניצול סממנים קדושים של דת ההינדו ותיאור מעוות של הודו. השימוש הזה ברקע ה"אקזוטי" כתפאורה אליה מודבקת התרבות המערבית, כשאין שום קשר בין המסורות המוזיקליות של השיר לסממנים הויזואליים בקליפ, מותיר אותנו עם מבט שטחית ואפילו קולוניאליסטית שמסתכלת על תרבויות לא מערביות, בלי להכיר ולכבד אותן באמת. המבט האוריינטליסטי של המערב על המזרח נתון תחת ביקורת כבר 60 שנה, לא הגיע הזמן להפנים?
זה לא אומר שאמנים לבנים יכולים לעשות מוזיקה שחורה על גווניה השונים. כן, גם היפ הופ. היום בו תתבטל הזכות להיות מושפע מוזיקלית יהיה יום מבאס מאוד. לראיה, אפשר לקחת את אמינם כדוגמא. הוא לא משתמש בראפ רק כשמתאים לו, הוא לא מצטלם על רקע גטאות שחורים בארצות הברית כטפט. הוא מתייחס להיפ הופ כחלק, כסגנון החיים שלו, לא בהתנשאות. הוא גם הכיר לפני זמן רב בפריבילגיה שלו כלבן בתעשיית המוזיקה ("אם הייתי שחור הייתי מוכר חצי ממה שמכרתי").
נועה קירל היא לא גוון סטפאני ולא אמינם. על המקרה שלה יש להסתכל במדדים אחרים לגמרי, כי יש הבדל גדול בין גוון סטפאני שחיה בארצות הברית הכל כך מתוחה גזעית, לבין נועה קירל שהריחוק שלה עושה את השירה שלה בסגנון פטאווה (ניב ג'מייקני) הרבה פחות צורמת ואפילו מגניבה. דמיינו זמר פופ אמריקאי שיעשה שיר מזרחי. הקשר בינה לבין ההקשר הגזעי האמריקאי קלוש.
שילובים בין תרבויות וז'אנרים, ערבוב סגנונות ולקיחת השראות מגוונות יכולים להיות דברים יפיפים, החומרים מהם עשויות יצירות אמנותיות אמיתיות. אבל כשהמבט כלפי האחר הוא מנצל וחסר כבוד, מרגישים את זה מיד. כשמתייחסים אל תרבויות של אנשים, שהיו נלעגות כל כך הרבה שנים, בזמנים בהם הנושא הגזעי אקטואלי כל כך - יש בכך בעייתיות אמיתית, ואמנים כמובילים תרבותיים צריכים לדעת את האחריות שלהם על כך. גם אם לפעמים זה רק ביזנס. ובעצם, בעיקר אם זה ביזנס.