ירמי קפלן ספג בשבוע האחרון ביקורת חוזרות ונשנות ממנהיגי מחאת האוהלים ובראשם שיר נוסצקי, אשר תקפה אותו על כך שלא הגיע להופיע בעצרת ההזדהות בשבת. נוסצקי הגדילה לעשות ועשתה את קפלן ללעג ולקלס בטור אישי שפרסמה בעיתון "ידיעות אחרונות" ובדף הפייסבוק שלה. נוסצקי חזרה ארבע פעמים לפחות על כך שקפלן נקרא על ידה להופיע ובכל פעם ניסה להתחמק לכאורה. בשיחה עם mako אמר קפלן כי הוא היחידי כנראה שענה בנימוס לכל שיחות הטלפון של נוסצקי ולכן הצטייר שהוא חוזר ו"ממציא תירוצים".
כך או אחרת, אמש הגיע ירמי קפלן סמוך לשעה אחת בלילה למאהל המחאה בשדרות רוטשילד בתל אביב וערך הופעה ספונטנית ממיטב שיריו לעשרות הדיירים הנלהבים של המאהל. את הופעתו סיים בלהיט "משהו חייב להשתנות" וסחף אחריו את הקהל, שהצטרף בקריאות חוזרות ונשנות: "משהו חייב להשתנות!!!".
ירמי קפלן: "שירי מחאה זה הפלסטיק"
בתום ההופעה נשאל קפלן המיוזע ומלא האנרגיה האם הוא מתכוון לכתוב את ההמנון הבא של המהפכה החברתית. בניגוד לאותו "משהו חייב להשתנות" סוער ענה קפלן: "מה שיפה זה שאני לא חייב לכתוב שיר מחאה, אני מצליח להדביק הרבה אנשים ביחד בלי דווקא לשיר 'אני ואתה נשנה את העולם', למרות שזה שיר מדהים. שירי מחאה זה משהו אחד ולמחות זה משהו אחר. המחאה עצמה זה משהו שאנחנו עושים עכשיו וזה לא קשור לשירי מחאה בכלל".
"המנוני מחאה זה פאסה. לכתוב שירי מחאה זה הפלסטיק, זה קורה אם זה יוצא. הדג נחש, לדוגמה, יש להם כמה וכמה שירי מחאה, אבל את לא תעמדי פה ותעשי ראפ עכשיו מול כולם, זה קצת מסובך... המוזיקה זה רק חלק מהאווירה ומהעניין. מוזיקה זה חלק מהדבק שיכול להדביק אנשים ביחד ואנשים ביחד - זה מחאה, אנשים ביחד זה כוח, המוזיקה עצמה זה הדבק המעולה".
המחאה הכי מוזיקלית שהיתה כאן
האם ירמי קפלן צודק? שבועיים לתוך מחאת האוהלים והדיור, שיר מחאה רשמי של המהפכה החברתית החדשה עדיין אין, אך מוזיקה יש, ובשפע. המזדמן לשדרת המחאה יאבחן בקלות שמדובר במחאה המוזיקלית ביותר שהייתה לנו כאן אי פעם. מימין ומשמאל, תחת כל עץ שראה ימים טובים יותר ובפתחו של כל אוהל רביעי - חבורות נגנים. זה אוחז בגיטרה, זה בסיטאר, זו במפוחית וההיא בנבל, וכולם מנגנים ושרים.
מה שרים? ביטלס, משינה, U2, אתניקס ועוד ועוד. מנגנים ושרים. לא חשוב מה, לא חשוב למה, לא חשוב עכשיו שירי מחאה, העיקר שמנגנים. "הנגינה כאן היא איזשהו פורקן של עצבים שמצטברים, איזושהי דרך להתבטא חוץ ממילים ומשיחות", מספר נועם כהן לוי, נגן דיג' בן 18 מתל אביב שישן כבר חמישה ימים באוהלו שבמתחם. "אני הגעתי לכאן ממקום אידיאולוגי, הרגשתי שהממשלה שלי לא משרתת את האזרחים ובמקום אנחנו האזרחים משרתים את הממשלה. זה מה שהוציא אותי לרחוב, אבל על הדרך - ממשיכים כאן גם את החיים, נהנים ומנגנים".
בינתיים, המחאה עדיין כאן, נשמעת בסראונד מכל פינה, מוסיפה להתרחב ולהפתיע, מזכירה שתכלס, עוד מוקדם להגדיר את מורשתה המוזיקלית, ומבקשת שבינתיים - רק נוסיף להקשיב. ירמי קפלן, למקרה שתהיתם, יחזור להופיע כבר מחר (שישי).
צילומים: רותם מורגנשטרן