עריכת וידיאו: אורנית לוי
"לכתוב טור על לצאת לטור, בקולקטיב, זהו מה שנתבקשנו לעשות כאן, וזוהי משימה פשוטה בעליל, שכן בקולקטיב לכתוב טור זה בדיוק כמו לצאת לטור, ובשני המקרים אתה ניצב בהתחלה מול דף ריק ותהום של מכסה, 500 מילה, 500 קילומטר ליעד הבא, וידיעה ברורה ששום דבר לא יהיה כמו שהיה, למעט הדברים שדווקא כן יהיו כמו שהיו, אשר בדיוק בגללם אתה תצטרך לכתוב על זה טור ובאותה נשימה לצאת לטור הבא.
וזה מה שאנחנו מתכוונים לעשות כאן, על אף היותה של משימה זו לא פשוטה בעליל, כי רק על טור אחד שיצא אתה יכול לכתוב כמה וכמה טורים, על ריחה של ההרפתקה ועל החדווה שבתנועה, וזה רק מנקודת מבטך, כיחיד, ואילו כאן מדובר בקולקטיב, כקולקטיב, ואנחנו בדרך כלל לא מסוגלים להחליט איפה הולכים לאכול אחרי הופעה, אז בטח ובטח שלא נצליח לגבש דעה אחידה על איזו חוויה יש להשמיט ואיזו חוויה יש לדבר בשבחה, ועל מה בעצם אמורים להתמקד בשביל להצדיק טור על טור? על פסטיבלים בצ'כיה שזה עתה היו? על טור בארה"ב שהיה לפני חודשים מספר ונדמה כחלום? על נסיעה לקיבוץ דן שאורכת שלוש שעות ונדמית ארוכה מכל נסיעת עשר שעות במדינה אחרת? או שמא על לילות לבנים תל אביבים, מבוטלים ומתבטלים, שאמורים להשכח ולהשכיח לילות יותר אפורים וימים חמים עם פיח.
"סיבוב הופעות זה משהו שמדונה עושה תוך כדי שהיא קופצת לכותל"
אם כבר לכתוב טור על לצאת לטור, לילה לבן (לא כזה שנתמך על ידי העירייה) יהיה נקודת המוצא שלך, כי בין אם אתה כותב טור או יוצא לטור, אתה לא הולך להרדם. תהיה זו ההתרגשות שלפני, האדרנלין שאחרי, ניהול הזמנים הקלוקל של תוך כדי, או סתם החלטה קולקטיבית שגויה לאכול אחרי הופעה בדיינר מפוקפק באטלנטה או בשווארמה קלוקלת ביציאה מבאר-שבע - את הלילה אתה תעביר ער, בין אם אתה בחדר מלון מפואר בג'ורג'יה, בחדר מדרגות קפוא בתחנת רכבות במנצ'סטר, במעונות סטודנטים נטושים באוסטרבה, או סתם דחוק בוואן בין חברי להקה ועשרות כלי נגינה, מנסה להשעין את הצוואר במיקום אסטרטגי בין המשענת לסקסופון, כך שיהיה לך מינימום לחץ על החוליות ויכולת לשים אוזניות ולהתרחק ולו לרגע מההמולה הקולקטיבית.
אתה לא תרדם, כי ככה זה בטור, ואנחנו מדברים על טור-טור, כן? לא על איזה סיבוב הופעות… כי סיבוב הופעות זה משהו שמדונה עושה תוך כדי שהיא קופצת לכותל, אוכלת רשימה של דרישות הפקה שהודלפו במקרה, דופקת נאמבר באיצטדיון רמת-גן עם מאה רקדנים ועיר אוהלים, ת'אנק-יו-ת'אנק-יו-איזרעל, והופה יש כבר הופעה בבריסל.
"אתה מתבאס מכך שכל פעם שתרד מהבמה תרגיש אבוד"
טור זה לדחוס את הלהקה שלך לתוך וואן מלא ציוד ולנסוע, מבלי לדעת כמה זמן זה באמת יקח ולאן באמת אתה אמור להגיע, רק כדי לפרוק את הכל, לנגן בתיאטרון עתיק, מכרה פחם נטוש או בסלון של מישהו (ששכח לציין שהוא לא באמת מועדון כאשר קבע את ההופעה), לדחוס שוב הכל לוואן, להתבאס כי רצית להספיק לראות את "אנימל קולקטיב" שמנגנים בבמה השנייה, להתבאס כי יצא לך להספיק לראות את אלאניס מוריסט, ת'אנק-יו-ת'אנק-יו-אינדיה, שניפצה לך כל זכרון מתוק מהניינטיז, להתבאס כי אתה צריך לקום מחר מוקדם לנסיעה דחוסה עם מזגן חצי-כוח וחלונות תקועים במקום פשוט לשבת כל הלילה בחוץ, שיכור עם גשם של יולי בפראג, עם שרב של מרץ בטקסס, להתבאס כי אתה מתבאס מכך שכל פעם שתרד מהבמה תרגיש אבוד, וזה יגדל יותר ויותר ככל שתתקרב לבמה הבאה.
רק שאתה כותב טור על לצאת לטור, אתה מבין שגם עשרות לילות לבנים ומאות וואנים לא יוכלו להכיל את כל זה בחלל אחד, שכן זה לצאת לטור זה למעשה לצאת לתור, לחוות, לגלות, לזהות את הדיילת הנחמדה ביותר שתאפשר לכם לעלות את כל כלי הנגינה לגוף המטוס, להבחין בניואנסים שבין סחיבת ציוד בטיוב בלונדון לבין גרירת ציוד במטרו בפריז, להתפלא איך הצלחתם שוב ללכת לאיבוד בירושלים, למצוא חנות כלי נגינה באמצע שום מקום, להתרגש מחיוך של עלמת חמד בשפה חדשה, להחליט שסלובניה זה המקום הכי מגניב עלי אדמות ושם אתה רוצה להקליט את האלבום הבא שלך. ובין לבין, יש גם הופעות, והן משהו אחר לגמרי, שעה וחצי של ניתוק, מהנחיתות, ההמראות, מהעצבות הקיומית שמכה בך בעודך דורך שוב על אדמת הקודש של נתב"ג, משחק אותה כאילו לא התעדכנת בכלל בחדשות, נאנח ומתלונן על הלחות, משתלב אט-אט לתוך לילה פחות לבן במעגלי ההורה התל אביביים של השכחה.