עשרים שנה חלפו מאז יצא לאור התקליט שחשף לראשונה את תופעת "רדיוהד", הלהקה שהשפיעה יותר מכל על מוזיקת הרוק האלטרנטיבית בשני העשורים האחרונים. האלבום "Pablo Honey", אלבום הבכורה של רדיוהד הוא לא משיאי פאר היצירה שלהם, כפי שיטענו רוב מעריצי הלהקה, אבל ללא ספק סימן תחנה חשובה בהתפתחות האלטרנטיב-רוק והיווה השראה לאינספור אמנים ברחבי העולם. השירה של טום יורק, הטקסטים החד פעמיים, הסאונד שהיה רק להם - אין ספק שאחרי 20 שנה התקליט ההוא עדיין נותן אותותיו על האופן בו מתפתחת המוזיקה האלטרנטיבית. רדיוהד בסך הכל רצו להיות, והצליחו להיות, "So fucking special!".
גם בישראל, הלהקה הזו עשתה את שלה ומלבד הופעה יחידה במהלך סיבוב ההשקה של התקליט ההוא אי שם בשנת 93', יש כמה אמנים שהסאונד של רדיוהד מלווה אותם לאורך הקריירה.
Radiohead - Creep
אחת הדוגמאות היותר בולטות כאן היא להקת "רוקפור" שאמנם שחררה את אלבומה הראשון ב-1991, אבל הכיוון המוזיקלי שלה השתנה לאורך השנים בהתאם להתפחתויות שקרו בעולם. אחרי שלושה אלבומים בעברית, שחררה "רוקפור" בשנת 2000 לראשונה אלבום באנגלית שנקרא "Supermarket" שהושפע מרדיוהד של תום יורק ויש כאלה שאפילו יזהו דמיון בין העטיפה שלו לזו של "OK Computer".
איסר טננבאום, מתופף הלהקה מודה שלקח לו המון זמן להתאהב: "כשנלחמים במשהו לאורך זמן בסוף עוד עלולים להתאהב בו. הזוגיות הכושלת שלי עם רדיוהד - לפני עשרים שנה בדיוק לא אהבו את פבלו באימפריה. ואני חשבתי שקוטנר פה השתגע. בכל מסיבה ברוקסן ניגנו את 'You're So Fucking Special', הפאנצ׳ליין מהשיר 'Creep', שהלהקה סירסה לתדהמתי ל-'So Very Special' עבור אמ.טי.וי. איכס. להופעתם ההיסטורית בארץ אפילו לא חשבתי ללכת בגלל שיר אחד פשוט והמוני. גם לא ממש אכלתי את קולו של הסולן והסיבה האמיתית לסבלותיו הייתה כבדה עליי כמו אחת מעיניו".
"רק מאחד, ג׳וני גרינווד, לא יכולתי להתעלם בתחילת כל פזמון, "מודה טננבאום". "תוך כמה חודשים התבהר לי שעולם שלם החל לחקותו. אוקיי, חשבתי לעצמי, עוד להקת One Hit Wonder. מלחמת שבע השנים שלי בתופעה רדיוהד הסתיימה רק בתום המילניום. בלילה קר, גלמוד, דומע ושיכור במיוחד, OK Computer היכה בי (באיחור אופייני) כפלוטו על השמש. הטרילוגיה שהחל 'פאבלו' הושלמה אל תוך המאה ה-21".
לעומת איסר טננבאום יש כאלו שהתאהבו ברדיוהד ממבט ראשון. עמית ארז נזכר איך שינה את הרגלי ההאזנה שלו בזכותם: "כש'פאבלו האני' יצא הייתי בן 13. באותה תקופה הקשבתי בעיקר למטאל. מה שתפס אותי ברדיוהד היה בעיקר השירה של תום יורק, כאשר מוזיקלית ועיבודית הם עדיין היו בסגנון די מוכר של רוק גיטרות פוסט הגראנג'. יורק שר עדין ופגיע אפילו כשהוא צועק, בשונה מהקשיחות המקובלת בלהקות האחרות דאז. דרך החיבור לשירה של יורק, הפכתי מאזין מושבע ללהקה שלא מפסיקה להתפתח ולהפתיע לטובה. עשרים שנה ושבעה אלבומים אחרי, הקסם באלבום עבורי הוא הבוסריות והפשטות שבו ביחס לאלבומים שיצאו אחריו. 'Stop Whispering' ו-'Thinking About You', עדיין מעבירים בי צמרמורת".
זמר צעיר נוסף שהושפע ללא ספק מסגנון השירה הייחודי של טום יורק הוא דוד לביא, שעושה בימים אלו את צעדיו הראשונים כמוזיקאי, בין השאר בזכות אותו תקליט לדבריו: "'פאבלו האני' לא היה האלבום הראשון של רדיוהד ששמעתי, ובוודאי לא זה שגרם לי להתאהב כליל בלהקה החד-פעמית הזאת".
"אבל 'פאבלו' הוא אלבום שחשוב לי משתי סיבות - האחת, משום שזהו הצעד הראשון של רדיוהד שגירד את היכולות והחופש שתהיה ללהקה הזו באלבומיה הבאים. והשני, גם לי גרם השיר שעומד במרכז האלבום - 'Anyone Can Play Guitar' לרצות לגדל שיער ולעמוד על במה עם גיטרה חבוטה". מה שנפלא לראות ממרחק השנים, איך כל אלבום של רדיוהד, מהראשון ועד האחרון, הוא מקור השראה עצום למוזיקאים רבים בעולם וכמובן למאזינים ואוהבי הלהקה. 'פאבלו', על אף בוסריותו, הוא אלבום בכורה מהחשובים בתקופתנו, ואלבום שמזכיר לי כמוזיקאי שאפשר לעשות הכל, והכל מותר. תודה לאל שהוא קיים".
מסתבר שדוד לביא הוא לא היחיד שמחשיב את האלבום ההוא כאחד הגורמים החשובים שהניעו אותו ליצור מוזיקה. גם עדי אולמנסקי, ששחררה לאחרונה אי.פי בכורה כסולנית רוחשת המון כבוד: "הגעתי ל'פאבלו האני' אחרי שהכרתי וחרשתי כבר על האלבומים היותר מאוחרים של רדיוהד כמו 'קיד איי' ו'אמניז׳יאק'".
"אחרי שמכירים את האלבומים האלה, מגיעים לאלבום הראשון שלהם עם כל כך הרבה ריספקט שאין משהו שיכול לגרום לך להעריך פחות את הלהקה המדהימה הזאת. אני לא חושבת שיש מוזיקאים שהשפיעו עליי יותר מהם וכשגיליתי את 'פאבלו האני' נדהמתי לגלות את הפשטות הקסומה של רדיוהד - השירים שלהם מדהימים ומרגשים גם בלי האלקטרוניקה וההפקה החדשנית שהגיעה באלבומים היותר מאוחרים. גיליתי שם רגישות וילדותיות שנגעו בי כל כך חזק באותה תקופה. עברתי תקופה רגשית לא קלה אז, ושירים כגון 'you' ו-'Vegetable' הפכו להיות פסקול שממלא אותי ונותן תחושה עמוקה של הזדהות".
בין ההרכבים האלטרנטיביים הצעירים, חשוב לציין בהקשר הזה את להקת "קיצו". הסאונד שלהם כל כך עשיר ובלתי מוגדר שבקלות אפשר לנחש מי היה מקור ההשראה הגדול ביותר שלהם.
נעם הלפר, "קיצו": "זה העיף אותי, לא ידעתי איך לאכול אותם"
נעם הלפר, סולן הלהקה מאשש את ההשערות: "'פבלו האני' עבורי הפך למשמעותי בעיקר מאז ש'Creep' הופיע פתאום ברדיו וב- MTV. הכניסה של הגיטרות לקראת הפזמון הייתה משהו שכל כך העיף אותי, פשוט לא ידעתי איך לאכול את זה! ישבנו כל החברים וניגנו אותו כל הזמן בתחושה שזה פשוט השיר הכי טוב בעולם.
"עם הזמן גדלתי, התפתחתי, השתניתי ורדיוהד נשארה אחת הלהקות היחידות שהמשיכו לדבר אליי לאורך שנים בחיבור עמוק ומיוחד", ממשיך הלפר. הקטע הכי מדהים איתם שהם פשוט לא מפסיקים לעבור תהליכים כלהקה. בכל אלבום הסאונד שונה, המבנים שונים וכל התפיסה היא בכלל אחרת ועדיין הקול של תום יורק ביחד עם האישיות של כל אחד מחברי הלהקה שומר על גרעין ברור, מרכז אנרגטי שכזה שנקרא Radiohead".
לעומת נעם הלפר שהושפע בעיקר מהסאונד, יש אמנים שהטקסטים הרדיוהדיים הם דווקא אלו שהביאו את התובנות. אלה דורון מספרת איך קיבלה לראשונה את המוזה לכתיבה בזכותם: "בפעם הראשונה ששמעתי את 'creep' גיליתי שאפשר לכתוב מלים שמחלחלות, מצמררות ולוקחות אותך לקצה ממנו אתה מביט למטה ורואה תהום, מקום בתוכי שלא העזתי מעולם ללכת אליו, כנות אכזרית שמשחררת אותך להיות דפוק, מוזר, לתת לעצמך ליפול, להרגיש, לחוות. משפטים כמו 'העור שלך גורם לי לבכות', 'לא אכפת לי אם יכאב, אני רוצה שליטה', ולהבין בדיוק איך זה מרגיש. המוסיקה זורקת אותך מצד לצד והכנות הכואבת של המלים משחררת אותך. לדעת שלא הכול צריך להיות הגיוני, רק פתוח, מרגיש, חי".
האלבום "Pablo Honey" במלואו