אבי ווקנין, בן 31, יליד ותושב שדרות, הוציא השבוע שיר ראשון ומצוין בשם "מיליון", מתוך אלבום ראשון שייקרא "כיכר האבודים" וייצא בהמשך השנה.
אבל עיקר ההתרגשות של ווקנין נובעת מכך שהוא מתחתן השבוע ועוד בשדרות, עיר שלא ידעה חתונה נורמלית מזה כמה שנים טובות, בשל התקפות הקסאמים עליה. הראיון עם ווקנין התקיים ביום ראשון השבוע, עשר דקות אחרי נפילת טיל קסאם נוסף בעיר, מה ששיווה לשיחה על מוזיקה וחתונות נופך לא רגיל.
"אחרי תקופה של שקט שוב היה עכשיו 'צבע אדום', אומר ווקנין. אני מתחתן עם בימאית מאמריקה בשם לאורה ביאליס, שעושה סרט על מוזיקה בעיר. היא עקבה משך תקופה אחרי ואחרי מיכה ביטון וחיים אוליאל. היא בחרה להתמקד בשדרות מהעיניים של מוזיקאים. אבל אני והיא שיבשנו קצת את הסרט. עברנו לגור יחד, ואנחנו מתחתנים. כל זה מתועד בסרט, כולל החתונה כי אני דמות וזה שהיא בימאית זה בעיה שלה. הסרט יוקרן בחו"ל ואולי גם בארץ. זה סיפור ענק אבל אנחנו לוקחים את זה באיזי. זה החיים שלנו".
-מי יופיע בחתונה שלך?
"להקת 'מארש דונדרמה', 16 נגנים שעושים שמח. אני קצת מפחד להביא את האורחים האמריקאיים של אשתי, אבל מקווה שבסוף יהיה בסדר. אני לחוץ מזה שהיה שקט של שלושה שבועות והיה עכשיו קסאם. יכול להבעיר את כל העסק ואז מה יהיה עם חתונה?".
בעשר השנים האחרונות ניהל ווקנין בשדרות את ה"שדרוק", חדר חזרות לצעירים מקומיים, ממנו יצאו להקות, נגנים ושלושה אוספים. במקביל הפיק את מופע הרוק האלקטרוני 'ציפור מכנית' איתו הופיע, ויצר את פס-הקול לסרט התעודה המצליח 'פיצה משפחתית' של רונן עמר, חברו מנתיבות הסמוכה.
-שדרות ממשיכה להוציא כשרונות?
"אני כבר עייף מלדבר על שדרות. עבדתי עשר שנים ב'שדרוק', עשיתי שלושה אלבומים לילדים וכבר מזמן לא מפליא אותי הכישרון פה. לפני שנה עשיתי פרויקט עם ילדים שמבוסס על היפ הופ. הם הביאו מילים והלחנו יחד. העניין היה להביע את מה שהם מרגישים במצב שיש בעיר. החתמתי את זה ב'הד ארצי' וזה נמכר בחנויות הפרויקטים האלה כבר נהיו אצלנו מסורת, ועייפתי מלדבר על זה. זה שיש פליאה זה עדיין פלא".
-אז בוא נדבר על האלבום "מיליון" והאלבום "כיכר האבודים".
"'מיליון' זה שיר שמדבר על עוצמה, כוח, על אחד שיש לו ואחד שאין לו. אני מרגיש נוח כאחד שאין לו. באלבום יש 12 שירים. הוא נקרא 'כיכר האבודים' על שם כיכר במרקש שבמרוקו, שם המלך היה מוציא להורג את כל מי שלא בא לו טוב. התחלתי את האלבום לפני חמש שנים וסיימתי לפני שנתיים. ואז פתחת אולפן והתחלתי מהתחלה. הבאתי יותר נגנים, כלי מיתר, עשיתי עריכה דיגיטלית בניו יורק, אצל מישהו שערך לדייב מתיוס באנד ואיגי פופ".
-על מה התקליט?
"האלבום מדבר על אי צדק, אבל לא אומר את זה במפורש, יותר מטאפורות ואנלוגיות. חלקו פוליטי-חברתי בטקסטים, הרבה שירים לאו דווקא על שדרות, אלא על מקום שהוא לא שווה. יש גם שירים אישיים יותר ברמה הרגשית. בכתיבה הנושאים לא מוחשיים, זה תמיד פנימי. אמנותית אני חי בשדרות, פיזית אני לא חי פה. יש לי יחסי אהבה-שנאה בולטים עם המקום שגדלתי בו. זה אופייני למשוררים בכל העולם. זה מזין אותך ואתה לא סובל את זה. 'כיכר האבודים' - רבים חשים ככה אבל לא בהכרח חיים פה".
-על מה יותר קל לך לכתוב?
"אני תמיד כותב ממקום אישי. גם כשהעניין הוא חברתי הכל ממקום אישי, לא ממקום של פוליטיקאי, אלא ממקום אינטואיטיבי, לא מושכל. לפעמים יוצאים דברים טובים שנוח לשמוע. זה אסון להיות במקום כמו שדרות שיש בו את כל הכלים לכתוב על מה שמפריע לך ולא לכתוב על זה. שדרות לפעמים היא שקר, בור עם הרבה מידע שלפעמים צריך לדעת לשלוף אותו ולפעמים לא".
-תכננת שהשיר והחתונה יקרו יחד?
"לא, זה ממש מקרי. בחמישי יש חינה, שני חתונה, אחרי זה טסים ללוס אנג'לס, שם אני הולך להופיע באיזה כנס ששמעו שיר שלי ורוצים אבוא לנגן. חוץ מזה יש לי הרכב שאני מתכוון להתחיל איתו הופעות".
