האלבום השני של הזמרת אילנה רובינא - והיחיד שנמצא כרגע בשרתי המוזיקה - יצא בשנת 1971, והיו בו מלא להיטים. הוא זכה להצלחה רבה, ואני בתור קורא צעיר של "להיטון" אי אז בחדרה, הוספתי מיד את רובינא היפה לרשימת הזמרות שאני מעריץ. אימא שלי, שקלטה מה קורה, ניסתה להסביר לי שרובינא הרבה יותר חשובה מכל הזמרות האחרות שאני מקשיב להן. "היא הבת של חנה רובינא ואלכסנדר פן!", אמרה לי, "אתה מבין מה זה אומר?!".
מאחר והקריירה שלה כזמרת הייתה קצרה והסתיימה מזמן, רובינא, שנפטרה בסוף השבוע בגיל 86 מקורונה, תיזכר כנראה פחות בתור אחת הנשים הכי אלגנטיות, אציליות וחמודות שהסתובבו כאן - ויותר כבתם היפיפיה של הגברת הראשונה של התיאטרון הישראלי ואחד המשוררים הכי נחשבים שנגררו מבית קפה לבית קפה בין מדרכות תל אביב (וסביר להניח שגם הנאה שבהם).
סיפור חייה העמוס של רובינא מכיל המון פרקים; תל אביב, ירושלים, קיבוץ, פריז, לונדון, ארבעה בעלים ובת אחת. היא גדלה רק עם אמא שלה, שלא בדיוק גידלה אותה, ואת אביה פגשה בפעם הראשונה בשנות ה-20 שלה, אבל קשר אמיתי לא נוצר ביניהם. למעשה, הוא נפטר בזמן שהופיעה על במת פסטיבל הזמר והיא כלל לא הייתה מודעת לכך. מי שהכיר אותה היטב מספר שהיא מעולם לא לקחה את עצמה ברצינות גדולה מדי, לא התייחסה לעצמה כבעלת דם כחול, ולא עשתה עניין מההורים המפורסמים שלה.
מה שכן, בתור מי שגדלה כנסיכה - היא לא היתה אמביציוזית במיוחד. בשנים שבהן חיה במילאנו היא דיגמנה לא מעט, ויכולה הייתה להפוך לדוגמנית על, אבל היא ראתה בזה רק עבודה צדדית כדי לממן את לימודי השירה שלה. היא התחתנה כאמור ארבע פעמים, ועם שני הבעלים האחרונים שלה גם נדדה בעולם, עניין שבכלל הקשה עליה לנהל קריירה מסודרת.
לקראת גיל 40, כשהייתה בשיא הקריירה שלה כזמרת, היא החליטה שדי לה. יש הטוענים כי חצי שנה של הופעות בפני חיילי מילואים עם לאונרד כהן, מתי כספי ואושיק לוי, הוציאה לה את כל החשק להמשיך ולהקליט מוזיקה, אבל לא בטוח שאפשר להאשים את המלחמה. (כן כן, עם לאונרד כהן. הוא הגיע לארץ כדי להתנדב ואיכשהו הצטרף לחבורה הזאת). רובינא בחרה להיעלם מהעין הציבורית ולהתרחק. בעלה הרביעי, איש נדל"ן במקצועו שהתגורר בלונדון, גם סיבך אותה כלכלית והותיר אותה כמעט חסרת פרוטה. כשחזרה לארץ לפני 15 שנה, היה צורך לארגן עבורה ערב התרמה, ואת העשור האחרון בחייה היא העבירה בדירה בצפון תל אביב כשמעליה ריחף תמיד איום שדירתה תוחרם.
סיפור חייה המסעיר של רובינא, כולל הילדות לצד האמא המפורסמת והתובענית, הוא בקלות חומר מעולה למיני סדרה דרמטית מרתקת. למרות זאת, אני מבקש להתמקד דווקא בקריירה שלה כזמרת אי שם בשנות השישים. רובינא הצעירה והיפה החלה להופיע במועדונים של תל אביב ולהקליט שירים באולפן. בין לבין היא גם ניהלה רומן עם אורי זוהר, השניים התחתנו וחיו יחד שנתיים. הם הקליטו את "החופש בבית הבראה", להיט ענק שכבש את המדינה בתקופה שהיו פה, ובכן, אך ורק בתי הבראה ולא בתי מלון.
השיר הכי סקסי שלה, כנראה, הוא שיר שנקרא "ביקשתי אש". מהשירים הישראליים הכי מוקדמים שמתארים הווית לילה אורבנית של יציאות ומועדונים בתל אביב. כמו הרבה מהחומרים המוקדמים שלה, אין להשיג את השיר הזה בשרתי המוזיקה, וגם ביוטיוב הוא נמצא בעיקר כי מישהי שהעריצה את רובינא יצרה לו קליפ והעלתה אותו לשם לפני כעשור.
הפרק הראשון בקריירה של רובינא כזמרת הסתיים כשעברה לפריז עם בעלה. כשהשניים נפרדו היא חזרה בסערה, ישירות לפסטיבל הזמר החסידי השני (כן, היה דבר כזה) וכבשה אותו כשזכתה במקום הראשון עם שיר בשם "יברכך".
הייתה לה שירה מאות מיוחדת לרובינא. היו בה סממנים של שנסון צרפתי, אבל גם משהו קלאסי. משהו פופי חדיש אבל גם ניחוח רוסי מיושן. בואו נגיד שהשירה שלה הייתה עניין של טעם. אני חשבתי שזה נפלא.
אחרי הזכייה בפסטיבל החסידי באו גם השתתפות בלתי נשכחת בפסטיבל שירי הילדים הראשון (!) עם הקלאסיקה "לילך רוצה לקטוף את הירח", ושנה אחר כך יצא אלבומה הראשון, אחד המוצלחים ביותר באותה תקופה - תקופת תור הזהב של הפופ הישראלי באמצע שנות השישים- אבל גם אחד הנשכחים הגדולים. אותו אלבום כולל את הלהיט הכי מפורסם שלה, "לך איתה", שנשאר בסופו של דבר בתודעה הקולקטיבית בקאבר שעשו לו באייטיז מיקיאגי ונוער שוליים.
עוד שיר שהפך לקלאסיקה רק בהמשך, בזכות קאבר של חווה אלברשטיין, היה "מים מתוך הבאר". זה קצת אכזרי כי הגרסאות של רובינא הן מושלמות כשלעצמן. בטח כשאת האלבום הפיקו מוזיקלית אלכס וייס האגדי, אלברט פיאמנטה האגדי לא פחות, ודוד קריבושי האגדי אף הוא, מראשוני הפופיסטים הישראלים שעדיין חי בינינו. כך שהאלבום הזה כולו טוב טעם, מעובד הכי מוצלח ברוח התקופה, ואיתו יש עוד שירים שצעדו אז ב"מצעד הפזמונים" ולא שרדו כמו "שני הצדדים"; "הארץ שלי"; "רק אל תלך מהר"; ו"הבלדה לנערי שגדל", איתו הגיעה למקום האחרון בפסטיבל הזמר של 1972.
השיר הכי יפה באותו אלבום, והאהוב עלי מכולם, הוא "שבועה" - דואט שלה ושל צביקה פיק. השיר הזה הוא מהלהיטים הנשכחים שהלחין המאסטרו, ולא ברור למה. בשעתו הוא דווקא היה להיט גדול, אבל לך תבין מה שורד ומה לא. את השיר הזה ידעתי בעל פה והייתי שר אותו שוב ושוב כשאני מחליש את הפטיפון בקטעים שצביקה שר ומחליף אותו.
האלבום "שני הצדדים" לעומת זאת, נמצא לשמחתי בשרתי המוזיקה, בגרסה שיצאה בניינטיז כדיסק בחברת פונוקול, והוא מכיל גם את השיר הכי קלאסי של רובינא - "הגבירה בחום" - דואט חד פעמי שהקליטה עם יוסי בנאי. מדובר בשיר שתורגם לעברית, עם מילים מקסימות של יעקב שבתאי, לשיר המפורסם של ג'ורג' מוסטקי וברברה. הגרסה העברית של בנאי ורובינא אינה נופלת מהמקור, והיא באמת אחד השירים הכי יפים בעברית, וגם הוכחה לאיזה זמרת נהדרת הייתה אילנה רובינא.
בימים הקרובים ודאי יתפרסמו לא מעט הספדים על רובינא ופועלה, אבל אם באמת רוצים לעשות לה כבוד, אז שמישהו בהליקון או בחברת ישראפון של דב זעירא ימצאו דרך להעלות לשרתים גם את שיריה המוקדמים שיצאו על דיסק בסדרת נוסטלגיה שערך בהליקון נחצ'ה היימן המנוח. הדיסק הזה של רובינא נקרא "שרה שירי אהבה", והוא זה שיסביר יותר טוב מכל הספד אחר את הכישרון הענק שלה.
