אני זוכר את הפעם הראשונה שראיתי את זהבה בן וזוכר איך מבטינו הצטלבו. את כל שאר הפרטים אני לא בטוח שאני זוכר במדויק, אבל אספר אותם בכל זאת: בשנת 1990, בתור עורך "העיר", הזמנתי אותה להופיע במסיבה של העיתון במועדון האליזבת בנמל יפו. זה היה בסיום חודשים ארוכים שבהם העיתון הקדיש לה עוד ועוד אייטמים אוהדים ואף העניק לה שער.
לכל הסיפור הזה הייתה בתל אביב גם אופוזיציה שמאוד התמרמרה על הרומן שלנו עם זהבה. הם טענו שהכל דאחקה ושהאהבה שלנו אליה היא "קטע". ש"טיפת מזל" זה קשקוש של קסטות, אבל אנחנו (אני וכל צוות התרבות של העיתון שהנהיג אז רונן טל) ממש השתגענו ממנה. מהקול החד שלה; מההגשה הכאילו אפטית; מהתחושה שהיא מרגשת מבפנים; מהסוד וממה שמסתתר מאחורי הפנים החתומות.
כמו שהיה נהוג אז בתל אביב הקרירה והאשכנזית של האייטיז, לא ניגשתי אליה מאחורי הקלעים להציג את עצמי, שמרתי על דיסטנס ומיד אחרי ההופעה שלה יצאתי הביתה. בכניסה לנמל יפו, איכשהוא מצאתי עצמי מול המכונית של האמרגן הראשון שלה, אלי בנאי, רכב אמריקאי ישן וגדול - והיא ישבה שם לצדו, במושב הקדמי, מחכה שיפנו להם דרך. אפשר היה לראות שהיא צעירה מאוד ורוצה כבר לעוף הלאה. אני מניח שהייתה לה עוד הופעה באותו לילה.
אני לא יודע מאיפה, אבל באותו רגע היה לי ביד ורד אדום. התקרבתי לרכב ובתנועה רכה זרקתי אותו על החלון שלה. היא קצת נבהל, אבל הבינה שזה ורד ושזאת מחווה. הפנים שלה התמלאו בחיוך ענק וילדותי, היא נפנפה לי ביד ופלטה מן "תודה". עברו יותר מ-30 שנה מאז, והתמונה שלה מחייכת כמו ילדה קטנה וחמודה עדיין צרובה אצלי בתודעה.
זהבה, שהופיעה ביום חמישי האחרון בקיסריה - כבר לא ילדה. היא כבר בת 52, אמא לבן שחוגג 23, והיא בעיקר מנהלת את אחת הקריירות המעניינות ביותר בזמר העברי. אפשר ורצוי להקדיש פעם מאמר שלם לדרך הארוכה והמפותלת שלה מבת העשרים שהיא זמרת קסטות משכונה ד' מבאר שבע לאישה אהובה שהיא קונצנזוס שהביא איתו גם זכייה של מיליון שקלים ב"אח הגדול". הסיפור שלה מספר הרבה גם על תעשיית המוזיקה בישראל.
בינתיים, כדאי לשים לב לעובדה מעניינת; כוכבי וכוכבות הזמר המזרחי תמיד ממשיכים להופיע, גם בתקופות השפל, ובסופו של דבר גם להקליט. מחירי ההופעה משתנים, הם עולים ויורדים בתנודות חריפות - אבל תמיד יש מהן עוד. אני חושב על כל הזמרות שהיו כוכבות על בסבנטיז ונעלמו, כולן היו בוגרות להקות צבאיות שנזרקו לשוק האזרחי, ואולי אם היו אז בעולם האשכנזי שלהן מועדונים שאפשר להופיע בהם בלילה - חלקן היו שורדות עד היום.
נחזור לזהבה ששרדה ובגדול, ועכשיו אחרי הזכייה ב"אח הגדול" היא בשלה לכבוש את קיסריה - סמל הסטטוס המכובד מכולם - ובמקרה שלה, כדי "להרים קיסריה", צריך להרכיב להקה ולבנות מופע גדול ומסובך ודי חד פעמי. מנהליה והיא בהחלט התאמצו, התרכזו ועשו מה שאפשר. הם בעיקר כיבדו אותה עם הרכב גדול של נגנים פלוס תזמורת ערבית מנצרת. במקרה שלה זה יותר חשוב מעבודות וידאו מורכבות, מה גם שברוב המופעים שראיתי בקיסריה בשנים האחרונות הווידאו מאחור לא באמת משנה והוא כמעט תמיד בינוני עד בנאלי.
זהבה הקליטה לאורך השנים המון שירים, כולל אינסוף גרסאות כיסוי. המוכרת בינהן היא ל"זמר שלוש התשובות", שאותה משום מה בחרה לא לשיר בקיסריה. היא פתחה את הערב עם "אהבה כזו" היפייפה שכתב לה עידן רייכל, עברה לסינגל די חדש בשם "ילד שלי" שהוקדש לבנה שישב בשורה הראשונה מולה, וסגרה עם אחד השירים הכי יפים שלה (ובכלל) "אהבה אסורה". שיר שהיה עדיף להשאיר להדרן וגם לשמור על משטחי הקלידים האלקטרוניים שכל כך נכונים לו. בעיבוד לתזמורת חיה ובתחילת הערב - השיר הזה קצת פספס את הכוח שלו.
אחר כך היא פתחה במונולוג מרגש, שאפילו העובדה שקראה אותו מטלפרומפטר, לא העיבה עליו. היא סיפרה כמה חלמה תמיד להופיע בקיסריה ואיך היא מאושרת ש-32 שנה אחרי שהתחילה להופיע על במות היא סוף סוף כאן. הקהל עטף אותה מיד בחום ומחיאות כפיים, כי זה בעצם העניין אצל זהבה - יותר משאנשים אוהבים את הרפרטואר שלה במלואו - הם אוהבים אותה כדמות.
סיפורה האישי, כולל כל סיפורי האמרגנים שרימו אותה לאורך השנים (הלו "היורשת"!); העובדה שהיא אם חד הורית שגידלה בעצמה ילד ושהיא בעצם אישה לבד בעולם; והנחמדות הנעימה והצניעות הכובשת שלה הם מה שמושך את הקהל אליה, ולא ברור מה בדיוק הקהל הזה אוהב לשמוע. לכן, אחרי הפתיחה הקלאסית, באו שתי מחרוזות חפלאיות. לזהבה יש הרבה מאוד להיטים, במיוחד מתחילת הדרך, שקשה לשיר אותם כיום בשלמותם בקיסריה והם לא באמת מחזיקים ארבע דקות.
קחו למשל את "טלפון האהבה" שיש בו שורות רומנטיות כמו "מכיוון שאני נוסעת רחוק לארץ אחרת...", אבל הפזמון הוא "שתיים, ארבע, תשע, שמונה, בסוף שתיים. זה בראש שלי!". זה שיר מוכר מאוד, והוא מתאים למחרוזת - וכך שרה זהבה במשך רבע שעה קרוב ל-10 שירים וקיסריה עמדה כולה על הרגליים. הפרק הבא כלל הופעת אורח של אייל גולן. הם שרו ביחד בצורה יפה את "מציאות אחרת", ואחר כך גולן שר לבד את להיטו העדכני "רכבת הרים". היה ברור שזהבה מאוד התרגשה מהמחווה. אייל גולן לא מרבה להתארח אצל אחרים אבל הוא הפעם הוא בא לעשות לזהבה כבוד ולהרים לה.
אחרי עוד סינגל מוצלח מהזמן האחרון, "אולי בעולם אחר", זהבה עברה לשיר את "אינתא עומרי". זה היה אמור להיות אחד משיאי הערב, אבל יכול להיות שההתרגשות הכריעה אותה כי היא לא ממש דייקה בשירה (שזה מוזר כי הקול החד והדיוק היו תמיד אחד מהכוחות הגדולים שלה). גם המחרוזת המרוקאית שבאה אחר כך אמנם הקפיצה את הקהל, אבל קשה להגיד שהייתה באמת מסעירה. זה הרגע להעיר שאפשר היה לבנות את הערב הזה מעט אחרת ולסדר מופע יותר שלם וחזק.
לקראת הסוף שרה זהבה מחרוזת דאנס שכללה את "קטורנה מסאלה", וכהדרן את "טיפת מזל". היא הגיעה לסוף הערב קצת מותשת, לא ממש עצרה לפני "טיפת מזל" ולא הצליחה להטעין אותו בעוצמה חד פעמית. יוצא שהכוח של המופע כולו היה בכותרת "זהבה הגיע סוף סוף לקיסריה" והרי היא כה ראויה לזה. אין ויכוח עליה כזמרת נהדרת ולכן חבל להתעסק בפרטים - כי במקרה הזה השלם הגדול מסך חלקיו הוא העניין ולשם כך התכנסנו.