במשך קרוב לעשור, "ליטל מיקס" הייתה לא פחות מאנומליה. תופעת טבע. סלע עצום ומסותת של פופ שנשאר יציב גם כשכל סביבתו השתנתה. אבל כמו בשיר ההוא של דליה רביקוביץ' שנלמד לבחינת הבגרות בספרות - הסלע הזה הלך ונשחק עד שלפני כשבועיים נפלה ממנו פיסת אבן עצומה והוא קרס.
האבן הזו (ואני מבטיח שמעכשיו אקמץ במטאפורות מתחום הגיאולוגיה) הייתה ג'סי נלסון, אחת מארבע הזמרות שמרכיבות את "ליטל מיקס", והנפילה שלה הייתה אירוע ארוך, סבוך ולא לגמרי יפה שהאיר באור שלילי למדי את תעשיית המוזיקה הפופולרית באנגליה - ובכלל.
אבל לפני הכל, קצת היסטוריה, בקטנה: "ליטל מיקס" הוקמה על ידי מפיקי העונה השמינית של "אקס פקטור - בריטניה", וארבע חברותיה - ג'סי נלסון, לי-אם פינוק, פרי אדוארדס וג'ייד ת'ירלוול - נבחנו תחילה כזמרות סולו אך התקשו להרשים את המנטורים בתכנית כיחידות, אז הן קובצו תחילה לשתי להקות מתחרות, אולם אוחדו בסופו של דבר להרכב אחד, אבל משהו בחיבור בין הארבע, כל אחת בעלת גוון קולי שונה ונוכחות בימתית שונה, שבה את לבבותיהם ואוזניהם של הבריטים, ו"ליטל מיקס" עברה עוד ועוד שלבים בעונה עד שבסופו של דבר גם ניצחה והפכה ללהקת הבנות הראשונה שזכתה בתואר.
השנה היא 2011, ו"ליטל מיקס" סימנו את שיאו של גל הרכבי הפופ שצמחו ב"אקס פקטור". שנה לפני כן, הגיעה להקת הבנים הבריטית וואן דיירקשן למקום השלישי בתחרות, ושנה לאחר מכן נוסדה בגרסה האמריקאית של התכנית להקת פיפת' הרמוני. עכשיו, למרות שאין מה לזלזל בהצלחת הענק של "ליטל מיקס", הן לא הצליחו להשתוות לטירוף ההורמונלי והתקשורתי סביב וואן דיירקשן, והעובדה שאמריקאים היו - ונותרו - חשדנים כלפי פופ בריטי, הפכה אותן גם למעין כינור שני עבור פיפת' הרמוני.
אבל בל נטעה: חברות "ליטל מיקס" עבדו קשה וללא הרף, ומ-2012 ועד השנה הן שחררו שישה אלבומים; יצאו לשמונה סיבובי הופעות; שימשו כמופע פותח לאריאנה גרנדה ודמי לובאטו בסבבי ההופעות האירופאיים שלהן; צילמו 29 קליפים ושחררו 27 סינגלים - בהם ניתן למנות את "Wings", "Shout Out To My Ex" ו-"Black Magic" - שנמכרו ביותר מ-50 מיליון עותקים ונצפו יותר מ-5 וחצי מיליארד פעמים ביוטיוב.
אז למה זה לא באמת קרה להן? כלומר, איך להקה עם גוף עבודות רחב ומואזן כל כך היא עדיין משהו שצריך להסביר לקורא הישראלי רגע לפני 2021? התשובה היא, כמו תמיד, שזה מורכב.
קודם כל, האוזן הישראלית אוהבת אמנם את הרוקנרול הבריטי, אבל הלב הפופי שלה שייך לארה"ב, ולהשפעות ההיפ-הופ והרגאטון הנדיבות שעוטפות אותו בעשור האחרון. המוזיקה של "ליטל מיקס", שמורכבת ברובה משירים קליטים על העצמה נשית ומבלדות קורעות לב על אהבה בלתי אפשרית, נשמעת היום קצת מיושנת. לא במפגיע, אבל כן בדקויות - משהו במוזיקה של ליטל היה מלכתחילה מופק מדי, גדול מדי, צבעוני מדי ויעיל מדי, כאילו השירים שלהן הונדסו במיוחד כדי להיאהב על ידי נערות מתבגרות וגייז במועדונים.
אמנם אפשר לבנות קריירה מפוארת מאהבתם של שני הקהלים האלה (אני מסתכל עלייך, אריאנה), אבל ההתעקשות של "ליטל מיקס" לשוב פעם אחר פעם לאותה הנוסחה הפכה אותה גם ללהקת פופ מוגבלת. הטעם העולמי בפופ כבר לא נשמע כמו וואן דיירקשן, אלא כמו BTS ודואה ליפה. "ליטל מיקס" היו מספיק גדולות בשביל לסחוב עשור - אבל לא גדולות דיין כדי להמשיך גם לעשור נוסף של פעילות.
והייתה גם, כמובן, ג'סי נלסון. מהרגע הראשון שהופיעה על המסך עם חברותיה, היה ברור שהיא לא כמו כולן. שהיא מיוחדת. שהיא אחרת. ובמילים הרבה פחות מכובסות - שהיא מלאה יותר מחברותיה ללהקה, ואולי אף מלאה יותר מכוכבת הפופ הממוצעת.
שומן ודימוי גוף נחשבים לנושאים רגישים בתקשורת, אבל ג'סי הייתה מטרה קלה כבר מהסינגל הראשון. החיפושים הפופולריים אודותיה בגוגל התרכזו במבנה גופה - שבאמת, הלוואי שלא היה צריך לציין כמה הוא תקין ויפה במונחים של בני אדם לא מפורסמים - עם השלמות אוטומטיות אכזריות כמו "ג'סי נלסון שמנה" או "ג'סי נלסון ניתוח", ואם חברות "ליטל מיקס" האחרות סוקרו בזכות הלוק והסטייל שלהן, סיפוריהן האישיים (פרי, למשל, תיזכר גם כאקסית המיתולוגית של זאין מאליק, חבר וואן דיירקשן לשעבר, כחלק ממערכת יחסים שגם היחצ"ן האופטימי ביותר לא היה יכול לדמיין) או כישורי השירה שלהן - העיתונות הבריטית תמיד זקרה איזו גבה נוכח ג'סי.
הכל בחוץ
אבל מה שבאמת מדהים בסיפור של ג'סי נלסון הוא כמה בחוץ כובסה הכביסה המלוכלכת הזו. ב-2016 פרסמו "ליטל מיקס" ספר, שפרקיו נכתבו לסירוגין על ידי חברות הלהקה. באחד הפרקים של ג'סי היא תיארה את הנעשה מאחורי הקלעים בהופעה, הפעם כאמניות אורחות, ב"אקס פקטור": "יום אחד, הכתף שלי נפצעה ולא יכולתי לזוז. בסוף קיבלתי משהו כמו 50 זריקות בגב והוא היה מכוסה פצעים. לפני ההופעה, כשאיפרו אותי וסידרו לי את השיער, אנשים המשיכו לתת לי קפה כדי להעיר אותי".
בהמשך הוסיפה נלסון: "מה שמוזר בעבודה הזו היא שאנשים לא מאמינים שאנחנו יכולות לחלות כמו כל השאר", וסיפרה על מקרה בו הולעטה בכל כך הרבה כדורי אנטיביוטיקה עד שהקיאה, ומקרה אחר בו דלקת לא מטופלת גרמה לה לדמם מאוזנה. אתם יודעים, דברים כיפיים והגיוניים כאלה שכוכבי פופ חולקים עם המעריצים שלהם.
ב-2018 עמדה נלסון במרכזו של סרט תיעודי של ה-BBC על השינויים שחלו בחייה בעקבות ההצלחה של "ליטל מיקס". בסרט חשפה נלסון שהעובדה שנראתה "אחרת" מבנות הלהקה (הסרט אף נקרא "The Odd One Out", כלומר "יוצאת הדופן" או "החריגה") וההתעקשות של התקשורת והמעריצים להזכיר לה את זה שוב ושוב - גבו ממנה מחיר רגשי כבד.
"אני חושבת שהיו לי בערך 101 הודעות פרטיות בפייסבוק, והראשונה שעלתה הייתה מאיזה גבר אקראי שכתב משהו כמו 'את הדבר הכי מכוער שראיתי בחיי, איך בכלל שמו אותך בלהקת בנות? מגיע לך למות", סיפרה נלסון בפתיחות על הימים הראשונים אחרי הזכייה ב"אקס פקטור". "לכל העולם הייתה דעה עליי - ולא דעה חיובית. המוח שלי התחיל להאמין לכל מה שאנשים אמרו עליי".
האמונה הזו התפתחה, שלחה גרורות והפכה בהמשך להפרעת אכילה משולבת בהפרעת חרדה ודיכאון. "פגעתי בעצמי בכוונה", סיפרה נלסון בסרט, "הייתה לי שגרה של להתעורר בבוקר, להיכנס לטוויטר ולחפש את הדברים הכי גרועים שיכולתי על עצמי. הייתי מקלידה בשורת החיפוש 'ג'סי שמנה', 'ג'סי מכוערת' ורואה מה עולה".
בסצנות אחרות בסרט סיפרה נלסון: "הענשתי את עצמי. הרעבתי את עצמי. ואם אכלתי - שנאתי את עצמי. הייתי מענישה את עצמי ומוודאת שלא אכלתי במשך ארבעה ימים". את הדיכאון שסבלה ממנו תיארה כך: "אני זוכרת שחשבתי שזה אף פעם לא ייגמר. 'אני הולכת תמיד להתעורר ולהרגיש עצובה עד סוף חיי'. אז מה הטעם? פיזית, לא יכולתי לשאת יותר את הכאב". באחד משיאיו הרגשיים של הסרט, נלסון סיפרה על ניסיון אובדני ואמרה: "שכבתי במיטה שעות וחשבתי 'הלוואי שזה יקרה, קדימה'. פשוט אמרתי שוב ושוב 'הלוואי שהייתי מתה, הלוואי שהייתי מתה".
החשיפות המצמררות האלה צצו והופיעו בראיונות נוספים מאז צאת הסרט, ולמרות ההקלה הרבה שנלסון בטח חשה אחרי שסודותיה האפלים יצאו לאור - והיא גם הדגישה אחרי צאת הסרט כי פנתה לטיפול פסיכולוגי והיא מרגישה הרבה יותר טוב - הפרעות נפשיות הן לא משהו עם פג תוקף.
נלסון סיפרה שידעה לבקש מהנהלת "ליטל מיקס" ימי חופש כדי לטפל בעצמה ולהתמודד עם המטען הרגשי הכרוך בהיותה כוכבת פופ, אבל ימי החופש האלה רק חזרו ופגעו בה. בראיון ל"קוסמופוליטן" ב-2018 סיפרה: "חשבתי שאם לא אשיר עם הבנות, לא יהיו תמונות שלי ולא תהיה כתבה שאנשים יוכלו להגיב ולהטריל בה. אם לא יראו אותי יותר מדי, לאנשים לא תהיה דעה עליי. במקום זאת, זה עורר יותר ויותר דעות כי אנשים שאלו 'איפה ג'סי, למה היא לא עם הבנות?'".
וזה אכן מה שקרה מוקדם יותר השנה. בניסיון להרחיב ולחזק את המותג של "ליטל מיקס", בנות הלהקה גויסו לתכנית ריאליטי מוזיקלית בשם "החיפוש", בה התכוונו להרכיב בעצמן להקת בנות חדשה שתהווה מעין דור חדש ל"ליטל מיקס". התכנית החלה את צילומיה, הושבתה בעקבות התפרצות נגיף הקורונה ותאריך השידור שלה נדחה ונדחה, וכשעלה סוף-סוף - במקביל ליציאת אלבום חדש ללהקה - היא קיבלה ביקורות מעורבות ונתוני צפייה ראויים אך לא מדהימים.
ככל שנקפו הפרקים, נוכחותה של נלסון בתכנית הלכה והצטמצמה, ובסופו של דבר היא נעדרה לחלוטין מפרקי הסיום ומטקס פרסי המוזיקה של MTV אירופה - שבנות "ליטל מיקס" היו אמונות בו על ההנחיה. באמצע נובמבר הודיעה הלהקה שג'סי תצא ממנה לפגרה, וחודש לאחר מכן אישרו הלהקה ונלסון עצמה כי היא עוזבת את "ליטל מיקס" באופן סופי. "האמת היא שבזמן האחרון, החברוּת בלהקה גבתה מחיר גבוה מבריאותי הנפשית. הלחץ התמידי שכרוך בלהיות חברה בלהקת בנות ולעמוד בציפיות הוא קשה מאוד", כתבה נלסון בהודעת הפרישה שפרסמה בחשבונותיה ברשתות החברתיות.
והמתסכל מכל הוא שנראה שאפשר היה למנוע את כל זה. הרי כל המעטפת של "ליטל מיקס" - סוכנים, מנהלים, אנשי יח"צ ומפיקים - כולם ידעו שנלסון מתמודדת עם הבעיות הנפשיות האלה. הם היו שם כשביקשה ימי חופש, ידעו שהיא מתראיינת ל-BBC ומספרת להם על נסיונות אובדניים שקרו לה, בין השאר, בעקבות החשיפה והפרסום. למעשה, קריאה מפוכחת וצינית יותר של פרשת ג'סי נלסון יכולה להציע שעצימת העיניים הזו הייתה מכוונת.
ההתמודדויות האישיות של נלסון עם נושאים סופר-אפלים כמו דימוי גוף מעוות או פאזות של דיכאון הם דברים שאפשר לשווק, בעיקר לקהל צעיר, והם יכלו לחזק את הקשר בין ג'סי למעריציה. המצוקה של ג'סי, במובן הזה, הייתה חלק מהפרופיל הציבורי של "ליטל מיקס": כל אחת מהבנות משדרת איזושהי תכונה מסוימת שמאזינים צעירים יכלו להזדהות איתה, וג'סי הייתה כמו נציגתם של הדחויים, של הלא זוהרים והלא אהובים. דיפרשן ספייס.
ההיסטוריה מלמדת שאחרי שחבר עוזב להקת פופ, זה רק עניין של זמן עד שהלהקה עצמה תפסיק לפעול. זה קרה לוואן דיירקשן, לפיפת' הרמוני וגם להרכבי פופ ותיקים יותר כמו הספייס גירלז ודסטני'ז צ'יילד. כשחלק אינטגרלי במנגנון קטן כל כך מוסר - המנגנון כולו מפסיק לעבוד. ומבאס מאוד להבין שבשורת הפופ המתוק והחיובי של "ליטל מיקס" תסתיים, הלכה למעשה, בסיפור עצוב ומסוכן כל כך כמו זה של ג'סי נלסון.