נפתח בגילוי נאות: אני מעריץ מושבע של לנה דל ריי, ויחד עם זאת, ואולי דווקא בגלל העובדה הזו - אני משתדל לא לעשות לה הנחות. מצד אחד היא מלחינה מחוננת וכותבת כנה ומרתקת, אבל מצד שני חוטאת לפעמים בעצלות ובחזרתיות במלודיות ובתמות הטקסטואליות שלה. האלבום החדש והשביעי שלה שיצא לפני שבוע, "Chemtrails Over The Country Club" - הוא בדיוק הדוגמה המושלמת לשני המקרים.
כשהייתי קטן ורק התחלתי לפתח את אהבתי למוזיקה, תמיד הפריע לי שאמנים גדולים ומוכרים לא מדברים בשירים שלהם על איך זה מרגיש להיות מפורסם. לצד האהבה הגדולה שלי כמאזין לשירים בהם האמן הכי גדול מתאר רגשות מעוררי הזדהות וזה נשמע כאילו הוא אדם רגיל כמוני - תמיד השתוקקתי גם לשירים שנכתבים דרך עדשת הפרסום והתהילה. נקודות המבט שלנו לא זהות הרי; המוזיקאי המפורסם חי חיים כל כך שונים ממני - אז איך זה שזה לא בא לידי ביטוי בכתיבה שלו?
לנה דל ריי, שעברה תהפוכות רבות עם התדמית הציבורית שלה בשנים האחרונות דווקא מפליאה לעשות בדיוק את זה באמנות שלה - וזה הולך ומשתפר מאלבום לאלבום. בקליפ ל-"High By The Beach" מתוך האלבום הרביעי שלה לדוגמה, היא מרססת ברובה הליקופטר של פפראצי, וב-"13 Beaches" מהאלבום החמישי היא שרה על יום שבו עברה 13 חופי ים עד שמצאה אחד שקט וריק ממעריצים וצלמים.
ב-"Bartender" מהאלבום האחרון שלה היא כבר קונה משאית כדי שתוכל לנסוע למאהב שלה בלי שאנשים יזהו את הרכב שהיא נוהגת בו, ומהר מאוד המאזין מבין שב-"Chemtrails" החדש הזמרת לוקחת את כל העניין הזה צעד אחד קדימה, כשרוב השירים באלבום מתייחסים בדרך זו או אחרת לתהילה שלה או לאופן שבו היא מוצגת במדיה, כולל הקאבר לג'וני מיטשל שחותם את האלבום.
"Dance Till We Die" למשל, נפתח במילים "אני שרה שיר של ג'וני ואני רוקדת עם ג'ואן/סטיבי מתקשרת אליי/קורט כמעט שרפה לי את הבית/אבל אלוהים, זה מרגיש טוב לא להיות לבד". דל ריי מונה פה מוזיקאיות איקוניות כמו ג'ואן באאז, סטיבי ניקס וקורטני לאב – כולן אגב שיתפו עם הזמרת פעולה בשנים האחרונות וכולן בעלות ניסיון רב בלחיות חיים ציבוריים, והחברות איתן עוזרת ללנה להתמודד עם הפרסום.
ב-"Dark But Just A Game" היפה כל כך, שהוא ללא ספק היילייט בקריירה של לנה, היא שרה על כך שהיא מסרבת לגמור כמו כל האמנים הגדולים שהתהילה לקחה להם את השפיות: "האנשים הכי טובים איבדו את דעתם/אז אני לא מתכוונת להשתנות/אני אפילו לא רוצה את מה ששלי/ועוד פחות מזה אני רוצה את התהילה".
באחד הראיונות שקידמו את האלבום סיפרה לנה ששם השיר שאוב משיחה עם המפיק שלה ג'ק אנטונוף, במסגרתה היא אמרה לו שזה עניין אפל איך שמוזיקאים גדולים גומרים לפעמים במקומות איומים - ואנטונוף ענה לה: "זה אפל, אבל זה בסך הכל משחק".
נקודת המבט של דל ריי כאחת מהיוצרות הכי שנויות במחלוקת בעשור האחרון זוכה לביטוי מקורי ומעניין בטקסטים שלה, שנשמעים יותר ויותר משויפים ככל שהיא מוציאה יותר מוזיקה - דבר שהיא מקפידה לעשות כל כמה חודשים כבר למעלה מעשור. מצד שני, התדירות הגבוהה של שחרור החומרים גורם לדל ריי להישמע רפטטיבית לעיתים. נכון, לפעמים היא מחדשת, אבל בפעמים אחרות היא מספרת לנו דברים שכבר שמענו, לפעמים תוך שימוש באותן המילים והביטויים בדיוק.
באלבום החדש יש גם מזה וגם מזה; נקודות החוזקה שלו כוללות הפקה שהיופי שלה טמון באי-הליטוש שלה, אווירת פולק-סינגר-סונגרייטר מאוד אמריקאית ממש כמו האלבום האחרון והמופתי שלה "Norman Fucking Rockwell" - אבל פופי הרבה פחות. על ההפקה והשותפות בכתיבה של שניהם אמון כאמור ג'ק אנטונוף, שעושה עבודה מצוינת בלהפשיט את דל ריי מהסאונד הגדול והסינמטי שלה, ונותן במה לחוזקה העיקרית שלה - הטקסטים. גם הקול של לנה מככב פה כמו שעוד לא שמענו אותו עד היום, כשכבר בפזמון של הרצועה הפותחת "White Dress", דל ריי (לא) מגיעה לגבהים שמותירים אותה חנוקה וכמעט צווחת.
אחת מנקודות החולשה הבולטות של "Chemtrails" לדעתי היא היא הרפטטיביות במילות השירים, שלעיתים כאילו-מרפררות לטקסטים קודמים של לנה ולעיתים סתם נשמעות כאילו היא מתלהבת מביטוי חדש שהיא גילתה ורוצה להשתמש בו בכל הזדמנות. גם המלודיות נשמעות לפעמים מוכרות מדי, כמו הפזמון של "Wild At Heart", למשל, שחולק לחן עם הבתים של "Hope Is A Dangerous Thing" (מוזמנים לגגל את השם המלא כי אין לו מקום בכתבה) שסוגר את האלבום הקודם, והבתים שלו שואלים את הלחן של הפזמון של "Love Song" מאותו האלבום.
כמעריץ של לנה דל ריי וגם כבן אדם שמאוד אוהב מוזיקה, זה מדהים להיות עד לאופן שבו הבחורה המתוסבכת והמוכשרת להחריד הזו מעכלת את החוויות שלה עם פרסום, הערצה וביקורת ציבורית לכדי טקסטים ולחנים יפים כל כך - ובעיקר מאוד מאוד ייחודיים. יש משהו מאוד קוסם באופן הגולמי והלא תמיד מעובד עד הסוף שבו היא עושה את זה - ו-"Chemtrails Over The Country Club" החדש גורם לי לקוות שמדי פעם היא תיקח קצת יותר זמן בין אלבום לאלבום כדי להבין עד הסוף מה יש לה להגיד, האם זה מחדש, ובאיזה אופן שעוד לא שמענו ממנה היא רוצה להגיד לנו את זה.